|
|
עמוד:136
ההווה היא המאפיינת למעשה את בן האנוש . לכן גם לוינס , דקארט ואני רואים במרחב - אותו מרחב אינסופי רוחש - את נקודת המוצא להבניה , ליצירה , של חוויות סובייקטיביות בתהליך התרחשות החיים . דקארט ולועס , בגלל קבלתם את עקרון הסיבתיות , רואים את האינסוף כשלמות העליונה , ולדידם המציאות היא דטרמיניסטית וקבועה מראש על ידי האלוהים האחד , השלמות הטהורה , הקבועה והבלתי משתנה , העצם הקבוע , האחד . תפיסה זו של סובב ומסובב אפשרה את פשר המציאות באופן תיאולוגי , יחד עם מושגי שלמות ושאיפה לשלמות . בעוד שעל פי תפיסתי , המרחב האימננטי האינסופי המאפשר את ההתרחשות האונטולוגיה , איננו קבוע מראש ואין בו שלמות ; יש בו הרמוניה דינמית . אין הדבר מגביל ב"מה שהינו" וב"מה שאינו הינו" את תפיסת האלוהים הבלתי נתפס מהכרח טבעו של האדם כמין אחד מן החי . זהו מרחב דינמי אינסופי , אשר ההשתנות היא הקבוע הטהור שבו . אין בו "יש" טהור קבוע ובלתי משתנה , אלא ריבוי אינסופי של ישים משתנים סופיים . הסופיות דוהרת אלי סופיותה בתוך ההשתנות האינסופית . מה שהינו הוא ה"אין" שבו , המתחולל יחד עם ה"יש" שבו . המרחב האינסופי הוא השתנות אינסופית , המאפשרת לבן התמותה לברר את אפשרויות פעולותיו במציאות אפשרית שאיננה הכרחית ; מציאות המאפשרת חירות וחופש יחד עם האחר , מתוך אחריות לאחר כאחריות לזהה . לוינס רואה בחיכוך , בשיח , בין הכוליות והאינסוף נקודת התחלה מעשית להבניית מסגרות אתיות , של תורת מוסר ; אותה תשוקה שרוצה להגיע לשלמות גבוהה יותר , מתוך אותו חוסר שלמות קרטזיאני , כפי שהוא מקבל אותו . ההנחה שקיימת אצל דקארט ולוינס היא שאכן התשוקה והרצון עצמם הם החיכוך בין הסופי לאינסופי , בין הכוליות לאינסוף , השתוקקות ל"הרחבה , " להכלה רחבה יותר . על פי תפיסתי את התרחשותו של היחיד , התשוקה והרצון , כמו יתר הרגשות , הם פעילויות אונטולוגיות . כאמור , מהות היחיד חינה סך כל פעילויותיו העדכניות , וזהו יופייה של הבריאה בחי אשר פעילויותיה
|
|