|
|
עמוד:294
וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לבית הכנסת , גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור , בעוונותינו הרבים שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו , אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם . ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת , והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול , וחס ושלום יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול — שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם , ולהבדיל לבית הכנסת מותר ( שו"ת חלקת יעקב , אורח חיים לד . ( מערכת השיקולים של הרב ברייש מטה את הכף נגד מצוקתו של העיוור . הבעיה העולה מן התשובה היא חששו שהדאגה לאדם הפרטי תזיק לכבודם של בתי הכנסת ולאווירה בהם . יש לשים לב למורכבות השיקולים בדיון . יהיה זה פשטני מדי לטעון שמחלוקת הפוסקים היא רק בשאלת הערך שנתן כל אחד מהם לכבודם של בעלי המוגבלויות . אין ספק שהעובדה שהרב ברייש אינו מכריע לטובת מצוקתו של העיוור אינה נובעת מפגם ברגישותו לכבוד האדם ולמצוקותיו . אפשר להצביע על דוגמאות אחרות בפסיקתו שבהן הוא מגלה רגישות יתרה למצוקתו של אדם ולכבודו . למשל , שני סימנים קודם לתשובה בעניין העיוור הוא מתיר לאדם חולה שהתקינו לו קטטר ואינו שולט באופן עצמאי בהפרשת השתן שלו להתפלל ולהניח תפילין . הוא מרחיב בביסוס ההיתר מתוך התמודדות עם מבקרים החולקים עליו בהיתר זה , מתוך גילוי רגישות למצוקת החולה . בין היתר הוא כותב : " כיון דהוא איש חרדי ושוכב על ערש דוי ולבו חלל בקרבו לשפוך שיח לפני השי"ת על נפשו ולא יוכל לעמוד בנפשו שלא להתפלל" ( שו"ת חלקת יעקב , אורח חיים לא-לב . ( באותה תשובה הוא מונה עוד דוגמאות לכך שמתח ועוגמת נפש יכולים להיתרגם לרמה של " ספק פיקוח נפש , " ובאמצעות כלי משפטי זה הוא בונה היתרים למגוון מקרים נוספים . מדוע אפוא לא חס הרב ברייש על העיוור ולא התיר להכניס את הכלב עמו ? בתשובתו של הרב ברייש מובאים בחשבון גם שיקולים ציבוריים רחבים הקשורים לכבוד בית הכנסת וקדושתו . חוסר התחשבותו של הרב פיינשטיין
|
|