|
|
עמוד:291
סוגיית התלמוד עוסקת ביחס שבין כבוד האדם ובין המצווה של כלאיים . מנקודת המבט של המצווה אסור לאדם ללכת אפילו צעדים ספורים בבגד כלאיים ועליו לפשוט את הבגד שנמצאו בו כלאיים גם אם הוא באמצע השוק . מנקודת המבט של כבוד האדם הדרישה לפשוט את בגדו בשוק היא בלתי נסבלת . רב יהודה ורב מצטטים בהקשר זה את הפסוק " אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה "' ואינם מותירים מקום לוויתור . במבט ראשון נראה שיש כאן דחייה גמורה של כבוד האדם , ולא רק במצווה אחת , אלא שבכל התנגשות בין ערך הכבוד ובין מצווה כוחה של המצווה גובר . ואולם התבוננות מעמיקה יותר תחשוף את המורכבות . ראשית , יש לתת את הדעת שהגמרא רואה בכך סתירה , ואינה פוטרת את השאלה בטענה שאין כבוד לאדם מלבד קיום מצוות התורה . ניתנת כאן הכרה ברורה לקיומו של ערך אוטונומי של כבוד האדם , וניכרת מצוקה שמקורה בסתירה המובנית בהתנגשות בין שני הערכים . בסופו של דבר הפתרון של הסוגיה הוא בדרך ההכרעה : הבחנה בין איסורי תורה , שבהם נאמר " אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה ;"' ובין איסורים ברמת " דרבנן" שבהם נאמר " גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה . " אך גם בכך לא נאמרה המילה האחרונה בדיון . הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו במקרה של המוצא כלאיים בשוק את פסק הגמרא כלשונה . כלומר : בכלאיים גמורים מדאורייתא , " צמר ופשתים יחדיו , " חייב לפשוט , ובכלאיים האסורים רק מדרבנן , אינו חייב לפשוט . בדברי הרמ"א משתקפת עמדה הנוטה יותר לרגישות לכבוד האדם : שולחן ערוך : הרואה כלאים של תורה על חבירו , אפילו היה מהלך בשוק , היה קופץ לו וקורעו מעליו מיד , ואפילו היה רבו . הגהת רמ"א : ויש אומרים דאם היה הלובש שוגג , אין צריך לפשטן בשוק , דמשום כבוד הבריות ישתוק , ואל יפרישנו משוגג . שולחן ערוך : ואם היה של דבריהם [ כלאיים דרבנן , [ אינו קורעו מעליו ואינו פושטו בשוק , עד שמגיע לביתו . הגהת רמ"א : וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת . ואם היה של תורה , פושטו מיד ( שולחן ערוך , יורה דעה שג , א . (
|
|