|
|
עמוד:212
הנפש החוטאת כורתת את עצמה מכלל ישראל . עונש זה אמנם אינו ניתן בידי אדם אלא בידי שמים , אבל הוא נחשב עונש חמור ביותר . ייתכן שיש בו גם ממד ארצי : האדם החוטא מוקע והקהילה מקיאה אותו מתוכה גם אם אין כרוך בכך עונש פורמלי של בית דין . כך נהגו גם בימי הבית השני כשרצו לכנס את כל הציבור : ויעביר › ק › ל ביה › דה ויר › שלם לכל בני הג › לה להקבץ יר › שלם : וכל אשר לא יב › א לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכ › ש › וה › א יבדל מקהל הג › לה ( עזרא י , ז-ח . ( מי שאינו משתף עצמו עם הכלל , הכלל דוחה אותו מתוכו על כל המשתמע מכך . מימות התנאים ואילך עונשי המוות ועונשי גוף אחרים פוחתים והולכים בהלכה , אם בשל השינוי בעמדה הרוחנית , ואם בשל השינוי ביכולת המימוש של מערכת המשפט והענישה האוטונומית אחרי החורבן ובשלטון זר . עם זאת גם במקומות ובזמנים שהאפשרות לעונשי גוף פחתה ודרך הכפרה באמצעות קורבנות בטלה , הענישה של העבריינים מפרי הברית והסנקציות כלפיהם לא בטלו . העונשים שבתורה הומרו בעונשים אחרים , בדרך כלל חברתיים , שהיו חמורים לא פחות . בראש ובראשונה היו אלה הנידוי והחרם , שאפשרו להרחיק את העבריין מן הקהילה ושללו ממנו את רוב זכויותיו הממוניות והחברתיות . מומרים ואפיקורסים בהלכה עוצבה מערכת סנקציות כלפי עבריינים אידאולוגים , ההופכת את ה"כרת" מעונש אלוהי לפעולה אנושית חברתית : 254 לעניין שינוי העמדה העקרונית בתחום הענישה ראו בפרק השביעי , " מיתה שאין בה רושם , " בספרו של משה הלברטל , מהפכות פרשניות בהתהוותן ( הלברטל , ;( 1997 וכן בספרו של אהרן שמש , עונשים וחטאים מן המקרא לספרות חז"ל ( שמש , . ( 2000 לעניין מידת האוטונומיה השיפוטית ראו בשני הפרקים הראשונים בספרו של מנחם אלון , המשפט העברי : תולדותיו , מקורותיו , עקרונותיו ( אלון , תשל"ג , ( וכן במאמרו "שלטון הקהילה ויחסי יחיד וצבור במשפט העברי" ( אלון , תשל"ח . (
|
|