|
|
עמוד:119
לדעתו של רבי עקיבא יש להבחין בין המעמד הכלכלי והחברתי של אדם בזמן נתון ובין הזכות לכבוד הנתונה לו מעצם היותו בן לעם ישראל . ההדגשה כאן היא על כפל המושגים של הכבוד : האדם כמו שהוא , והאדם כמו שהוא נחשב בהקשר החברתי הרחב . תלמידו , רבי שמעון בר יוחאי , התקדם שלב נוסף ופסק ש"כל ישראל בני מלכים הם" ( משנה , שבת יד , ד . ( משפטים אלו אינם הצהרה בלבד , שכן לקביעות אלה השלכות מעשיות : קביעתו של רבי שמעון בר יוחאי נאמרה בהקשר של הלכות שבת , כך שראייתם כבני מלכים מתירה להם לסוך על גופם " שמן ורד" יקר בשבת . מובן שכאשר מדובר בכבוד יתר — של ההורים , של החכם ושל המלך , של בעלי המעמד המשפחתי , החברתי והלאומי — אין הכוונה להתיר זלזול בכבודם של האחרים . קיימת דרישה בסיסית של כבוד לכל אדם בהיותו נברא בצלם אלוהים , כמו שהוסבר בתחילה . רק על גבי קומת המסד הזאת אפשר להתייחס לתוספת כבוד הניתנת בנסיבות המיוחדות שנפרטו כאן . " כבוד הבריות" כשיקול בפסיקה הערך הבסיסי של כבוד האדם ממומש לעקרון על הפועל בכמה תחומים של ההלכה : גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה ( ברכות יט ע"ב . ( העיקרון של כבוד האדם עומד ביסודן של כל המצוות , ההלכות ושיקולי הפסיקה המנויים בפרק זה ורבים אחרים . המושג כבוד הבריות מופיע בכמה מאמרי חז"ל כשיקול פסיקה המצדיק דחייה של מצווה או איסור כאשר הם מתנגשים בערך זה . יש המתארים את כבוד הבריות כמטא הלכה — שימוש היוצר את הרושם שהערך של כבוד הבריות הוא ערך מוסרי , חוץ הלכתי , המתנגש עם ערכים הלכתיים ומצוותיים ולעתים מכפיף אותם ומכניעם . בעיניי תפיסה זו שגויה מן היסוד . כבוד האדם , כמו שהתברר בפרק זה , הוא ערך יסודי בתורה , ולפיכך הוא רכיב יסודי בהלכה עצמה ומשמש שיקול בהכרעת ההלכה במגוון תחומים .
|
|