|
|
עמוד:91
לא תלין נבלת › על העץ כי קב › ר תקברנ › בי › ם הה › א כי קללת א להים תל › י ( דברים כא , כג ; משנה , סנהדרין ו , ד . ( מן הזיהוי בפסוק בין ביזוי גוף האדם ובין קללת הא ל נובעת ההקבלה בין כבוד האדם לכבוד אלוהים . מן האיסור של הלנת המת נובעת מערכת מפורטת של חובות ואיסורים המיועדים לשמירה על כבודו של גוף האדם המת ובעקבותיו גם האדם החי , ובכלל זה האיסור לפגוע בשלמותו של הגוף , החובה לקברו במהירות האפשרית , מצוות הלוויית המת , החובה לטפל ב"מת מצווה" — אדם שמת ואין לו קוברים — בעדיפות הדוחה מצוות אחרות והחובה לכבד את מקום הקבורה ובתי הקברות . יחסה של התורה למת ולגופו מאזן בין הקוטב הקיצוני של פולחני המתים בדתות ובתרבויות מסוימות ובין הקוטב הקיצוני האחר של חוסר כל התייחסות לגוף המת כבעל ערך או כבוד כלשהו . כבוד המת כנגד קידוש השם הפרשה של הגבעונים , בניו של שאול המלך ורצפה בת איה , שהתרחשה באחרית ימי שלטונו של דוד המלך , היא אחד הפרקים המרעישים בתנ"ך בעוצמת ההתנגשות המצויה בה בין הערכים המעצבים את דפוסי החיים הנורמטיביים ובין המושגים של קידוש השם וחילולו . בתווך יש בפרשה זו טיפול חריג בכבוד המת . הגבעונים הם עם מעמי כנען שכרתו במרמה ברית עם יהושע בעת כיבוש הארץ , ולמרות המרמה קיימו בני ישראל את הבטחתם שלא לפגוע בהם . שאול הפר ברית זו , ועל כך נענשו בניו בחומרה ובהפגנתיות מחרידה : דוד אפשר לגבעונים לנקום את נקמת הריגתם בידי שאול ומסר בידיהם שבעה מצאצאיו . שניים מהם היו בניה של רצפה בת איה , פילגשו . הגבעונים לא הסתפקו בהריגת השבעה , אלא גם " הוקיעום בהר , " כלומר תלו את גוויותיהם , והן התנוססו לעין כול , למען יחזו כל העוברים ושבים בנקמת הגבעונים : 92 קבורת מת מצווה — שאין לו קוברין — דוחה שאר מצוות . ראו מגילה ג ע"ב . אביעד הכהן , במאמרו " כבוד האדם ותערוכת גופות בני אדם" ( הכהן , תשס"ט , ( דן בסוגיית הטיפול בגופות הן על פי עקרונות " כבוד האדם" בדמוקרטיה הן על פי עקרונות המשפט העברי . לדיון רחב יותר ראו מאמרו , " התחיינה העצמות האלה " ? ( הכהן , תשס"ה . ( II
|
|