|
|
עמוד:12
כצפוי , בהקשר מסוים זה , ההוויה המדינית היהודית היא חלק מן ההוויה המדינית האוניברסלית . היא אינה מתייחדת ממנה ואיננה נבדלת ממנה : כל שאין שם מורא מלכות , כל אחד מתיירא מחבירו שיתנכל ויתגולל עליו , וכל זמנו יבהלוהו טרדותיו בהשתדלות הצלתו . והוא שהפליג בה [ רבי חנינא במשנה ] להתפלל עליה [ על שלום המלכות . [ ולא סוף דבר 11 במלכות ישראל אלא אפילו בשל אומות העולם ( ר' מנחם המאירי . ( כי עם חסרונו הגדול שיש בו [ בכוח השלטוני , [ אדם , לולי שבט הנוגש בו תמיד , יתנהג כל דאלים גבר , ויפסד [ העולם ] המיושב . לכן צותה 12 התורה : ' שום תשים עליך מלך' ( ר' מתתיהו היצהרי . ( ואולם המסורת היהודית גילתה גם פנים אחרים בסוגיה זו . בצד הדגש הממעט , המינימליסטי , שהציג את הכוח המדיני בתור אילוץ הכרחי והפקיד אותו על הגנת הקיום והביטחון , התפתח גם דגש מרחיב , מקסימליסטי , שהעמיד לפעילות המדינית יעדים נעלים וקרא לשליט למלא מטלות רוחניות ודתיות מובהקות : מן התביעה המתונה יחסית שתבע הרמב"ם מן המלך – " ותהיה 13 מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק" – דרך אוטופיות 14 פוליטיות מרחיקות לכת שפיתחו חכמים יהודיים בתקופת הרנסנס ועד עיר האלוהים שאותה חזה הראי"ה קוק בעיני רוחו – " מדינה שהיא ביסודה 15 אידיאלית [ ... ] מדינת ישראל , יסוד כסא ה' בעולם . " לפי קו מחשבה זה , שלא כקודמו , ההקבלה בין מלכות אדם למלכות שמים נועדה לרומם את הראשונה הרבה מעבר לתפקיד הבסיסי של שמירת החיים : היא העניקה לה ממדים של שגב דתי וציירה את הפוליטיקה בצבעים אוטופיים או תאוקרטיים ( או שניהם גם יחד ) מובהקים . שניות זו בשאלת מעמדו וייעודו של השלטון עשתה את המפגש בין השדה המדיני לבין החזון התאוקרטי למפגש טעון , רווי מתחים . להלן אנסה להדגים זאת באמצעות מקורות המחשבה הדתית . אך יש להטעים : הדוגמאות שאביא לא נועדו להוכיח אלא להמחיש ; הן לא יעסקו בעובדות אלא ברעיונות ; הן לא ישובצו אפוא ברצף היסטורי אלא במרחב מושגי .
|
|