הקדמה

עמוד:11

קרבה בתחומים נבחרים מסוימים שבחרתי לעצמי : בטעם , בדקות ההבחנה וכן בהעברות שכל חוויית קריאה ראויה לשמה מעוררת וגורמת - כל אלה הבהיקו עבורי ככוכבים בתהליך הקריאה בבולאס ובקולטארט , באייגן , במקדוגל ובפיליפס . אבל מלבד שיקולים סובייקטיביים אלה יש עוד שתי 'עובדות' ברורות , אם תרצו , המצדיקות אסופה מיוחדת במינה זו . עובדה אחת משתקפת בעצם שמו של קובץ זה . שכן האנליטיקאים המוצגים בה , כולם במובן מסוים 'מחוברים באסוציאציה חופשית' - כולם מזדהים עם המסורת העצמאית הבריטית או נעו סביבה . לאורך דורות ובאופן שחוצה אוקיינוסים , מניו יורק ועד ניו זילנד , ד"ו ויניקוט הוא דמות שאותה כולם מעריכים ומעריצים . במובן זה יש אפוא קשר אסוציאטיבי של אבהות קדומה משותפת ומורשת אינטלקטואלית . שיקול ישיר יותר הוא שכל חמשת האנליטיקאים הללו רוחשים כבוד רב - ומדי פעם גם עושים לכך פומבי - איש איש לעבודותיהם של זולתם . לדוגמה , הכבוד שרוחש פיליפס לאייגן , בא ללא ספק לידי ביטוי בקובץ שערך , חבל הלוליינים המחושמל - [ The Electrified Tightrope ] כתבים נבחרים מאת אייגן . בולאס ידוע כמי שהסב את תשומת לבם של קהלים אמריקניים לעבודתה של נינה קולטארט . מקדוגל ואייגן קשורים באופן אחר : על אף כל ההבדלים הטבועים במקורות שלהם וברגישויותיהם התרבותיות , שניהם מעריכים את ביון ולאקאן . בקצרה , ישנה שיחה מתמשכת - לעתים תת קרקעית ואינטר טקסטואלית , ולעתים שיחה פתוחה וגלויה - שמשלבת בין הכתבים של דמויות חשובות אלה . אם כן , אחת ממטרותיי בקיבוץ אנליטיקאים אלה יחדיו בספר זה הייתה להבליט את ההקשר של שיחה זו , שהנה רחבה יותר . כך ובאותה רוח של "מעבר לכיתות פסיכואנליטיות" - המאמר המסיים את ספרה של מקדוגל , פניו המרובות של ארוס [ The Many Faces of Eros ] אשר ראה אור לאחרונה - עלה בדעתי כי באסוציאציה חופשית הוא גם דרך להתייצב נגד התכונה של ריב ומדון ושל רצח אח , הקיימת לעתים בדיוני הפסיכואנליזה בת זמננו . מכל מקום עשיתי זאת - או לפחות כך אני מקווה - מבלי להתמכר או לאמץ משהו מעצם הכיתתיות המיותרת , המרוצה מעצמה , שעלולה להיות למרבה הצער כה שכיחה

כרמל


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר