הסיפור שלי

עמוד:25

מוצר סוציאליסטי , אך ביטלתי את הרעיון כיוון שהשומר שהכניס אותנו לא נראה כאדם שנתברך בחוש הומור . היה קשה להיות משוחרר ולדבר באורח חופשי , והייתה תחושה כי אוזניים לכותל . וכמו כדי להגביר את התחושה הזו נכנס אחד העובדים וחיזק את התקע שנתרופף מגעו בשקע שבקיר . החלפנו מבטים . בזמן ההמתנה נטלתי כמה חוברות תעמולה שהיו מונחות שם בשפע ועיינתי בחוקה הסובייטית , שבה דובר כמובן , בין השאר , על זכויות ועל חופש הדיבור והעיתונות השוררים בבריה"מ . בכל זאת היה להם הומור . כשהגיעה האשרה שמתי לב כי היא מורכבת משלושה חלקים : אישורי כניסה ויציאה , ובהם תצלום של בעל האשרה , ובאמצע דף ריק לצורכי השלטונות . האשרה לא הוטבעה בדרכון אלא הודפסה על דף נפרד לחלוטין כך שבצאתי מבריה"מ לא יישאר זכר לאשרה שקיבלתי . לכן בצאתי מהקונסוליה צילמתי את האשרה ליתר ביטחון . “ בבושקה" עוקבת בלילה נדדה שנתי : האומנם אירדם מחר מול הכיכר האדומה ? ואכן הגעתי למוסקווה . בנמל התעופה שרמטייבו מסרתי לשוטר הביקורת את מסמכיי . הוא הסתכל עליי פעם , פעמיים , שלוש , ארבע . ניסיתי לחייך בעצבנות . הוא - לא . משנשתכנע כנראה שאני הוא אני , החזיר לי את המסמכים ופתח את המחסום . בכל קומה של המלון היה אולם המתנה קטן ובו שהתה יומם ולילה פקידה , שכינינו אותה “ בבושקה , " והיא השקיפה ממקום מושבה על כל הקומה וידעה מי יצא מאיזה חדר ובאיזו שעה , לאיזה חדר נכנס ובאיזו שעה ואם חזר לחדרו או הלך למקום אחר . בטרם יציאתי מהארץ קיבלתי הדרכה מקובלת ( שבשבילי אז עדיין הייתה חדשה ) איך להיזהר ככל האפשר ממעקב : לדבר בחופשיות רק בחוץ באוויר הצח ; בחדר לדבר בלחישה ובכל מקרה להגביר את הרדיו ; אם כותבים משהו , לקרוע לגזרים את הפתק ולהשליך לאסלה ; לא לנסוע במוניות המלון אלא לתפוס חאפרים וכוש . לעולם לא אדע אם הצלחתי בכך , אך תכופות הייתה לי הרגשה שצל נמצא בעקבותיי וכי אינני לבד . המשימה העיקרית שלי הייתה לפגוש מסורבי עלייה ואסירי ציון , למסור להם מסרים בעל פה וכן חומר כתוב ומודפס ולשמוע מהם דיווח על העובר עליהם . היעדים שלי היו בשתי ערים - מוסקווה וטביליסי בירת גיאורגיה ( גרוזיה . ( לקראת בואי למוסקווה קבעתי באמצעות סייענים - תיירים שביקרו שם - פגישה בביתו של אחד מהם . בערב שנקבע לקחו אותנו המארחים למופע של הקרקס הרוסי שממנו התחמקתי וחמקתי לרכבת התחתית לפי הנחיות שקיבלתי מראש . דקות של חרדה בפגישה נכחו כמה מהידועים שבין מסורבי העלייה ואסירי ציון , ובהם פרופש בנימין לוויץש , פרופש מארק אשבל ויולי קושרובסקי ששמותיהם פורסמו בעבר כמי שעומדים בראש המאבק ( כולם בסופו של דבר הגיעו בשלב זה או אחר לישראל . ( כששאלתי אותם אם יש האזנה הם גיחכו ואמרו : ברור . אבל אז ערכתי היכרות עם “ הנשק הסודי" של מנהלי המאבק : לוח שעווה שניתן לכתוב עליו ובמשיכה אחת הכול נמחק ( כמו משחק הילדים . ( הפגישה הייתה מרתקת ומרגשת : מסרתי להם את מה שהיה למסור , סיפרתי להם על החדשות מישראל אשרת הכניסה של גיל קיסרי לברית המועצות . הודפסה על דף נפרד כך שביציאה מהמדינה לא יישאר לה זכר והתפלאתי להיווכח שהם בהחלט בעניינים , בעיקר תודות לשידורי קול ישראל לגולה ורדיו אירופה . בשלב מסוים התעורר ביניהם ויכוח אם עליי לדבר בעברית , שפה שרובם לא ידעו , או באנגלית . קושרובסקי , שהיה מורה לעברית בקרב חבריו , טען כי לא ייתכן שאם הגיע שליח מישראל לא נדבר בשפת הארץ . במפגש הזה ראיתי מהי ציונות אמיתית . מפגש נוסף מהסוג הזה היה לי בטביליסי , שם נתבקשתי לפגוש את האחים גרגורי ואיזיה ( ישעיהו ) גולדשטיין ואמם הזקנה . אלא שהכתובת שנמסרה לי לא הייתה מדויקת , ומצאתי את עצמי בערב באמצע הרחוב מבלי לדעת לאן לפנות . לאחר היסוסים החלטתי להסתכן , דפקתי על אחת הדלתות והסברתי את מבוקשי באנגלית . אמרתי שאני תייר מפריז , ודייר אדיב הסכים לסייע לי אף שכנראה הבין במה מדובר , שהרי שם כמו גולדשטיין נדיר ביותר בארץ ה"שווילים . " הוא הכניס אותי למכוניתו , הסתובב באזור , שאל פה ושם , עד שעצר בחצר אחורית חשוכה ואמר : חכה לי פה , אלך לברר . אני מודה שלבי דפק בחוזקה וחשתי פחד . הרגשתי כי מיד יגיעו אנשי הקג"ב . עלה בדעתי להיפטר מכל החומר הכתוב והמודפס , אך הצלחתי להתגבר על הדחף הזה . לבסוף חזר הנהג ואמר : מצאתי , בוא עמי . הוא אכן הוביל אותי ליעד . אחד האחים חיכה למטה , וזיהיתי אותו על פי צילום שהראו לי עוד בארץ . כשלחשתי לו “ שלום מירושלים" הוא התפלא : “ אמרו לי תייר מפריז" ולא הצליח להסתיר את התרגשותו . גם כאן הייתה לי חוויה עמוקה . אגב , לימים נפגשתי בארץ עם חלק מאנשי שיחי . בזמן ההמתנה בקונסוליה הסובייטית בזשנווה נטלתי כמה חוברות תעמולה שהיו מונחות שם בשפע ועיינתי בחוקה הסובייטית , שבה דובר כמובן , בין השאר , על זכויות ועל חופש הדיבור והעיתונות בבריה"מ . בכל זאת היה להם הומור בטרם יציאתי מהארץ קיבלתי הדרכה מקובלת ( שבשבילי אז עדיין הייתה חדשה ) איך להיזהר ככל האפשר ממעקב . לעולם לא אדע אם הצלחתי בכך , אך תכופות הייתה לי הרגשה שצל נמצא בעקבותיי וכי אינני לבד כששאלתי את בני שיחי אם יש האזנה הם גיחכו ואמרו : ברור . אבל אז ערכתי היכרות עם “ הנשק הסודי" של מנהלי המאבק : לוח שעווה שניתן לכתוב עליו ובמשיכה אחת הכול נמחק אחד מהאחים גולדשטיין חיכה למטה , וזיהיתי אותו על פי צילום שהראו לי עוד בארץ . כשלחשתי לו “ שלום מירושלים" הוא התפלא : “ אמרו לי תייר מפריז" ולא הצליח להסתיר את התרגשותו

המרכז למורשת המודיעין (מ.ל.מ) ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר