|
|
עמוד:10
היו מבוססות תגליותיהם . דו"חות אלה הביאו לידי ההנחה המתקבלת על הדעת , שהתהוותה המודעת של תמונה פנימית וגיבושה לאידיאה הניתנת לתפיסה מושגית , אינה אלא דרגתו האחרונה של אירוע נפשי בלתי מודע , שאופיו הוא זמינותן של תמונות סמויות וארכיטיפוסיס בנפש האדם . בשני הדיאלוגים שלו מינון ופיידון , תיאר אפלטון את התגלותה של תמונה סמויה זו והוצאתה מתוך הרובד הלא מודע , ופיתח אותה לדוקטרינה של האנאמנסיס , הזכירה . 800 שנה אחריו בא פרוקלוס , הפילוסוף והסיסטימטיקון הגדול של הניאו אפלטוניות המאוחרת והפרשן המוסמך ביותר של אפלטון , והעלה דוקטרינה זאת של הזכירה , על הכתב . כך למשל בפירושו לאוקלידס : כל מה שמכנים בשם לימוד , אינו אלא זכירה שאינה מוכנסת לתודעה מבחוץ , דוגמת התמונות המוכנסות לדימוי על ידי נושאי התחושה , ואף אינה חסרה קשר פנימי , דוגמת ההכרה המבוססת על השערות , אלא היא מתעוררת על ידי התופעות ואחר כך נוצרת מבפנים על ידי עצם החשיבה המופנית אל עצמה , בדבריו אלה מציג פרוקלוס את רישומם של נתוני התפיסה המציינים את נושאי התחושה בלבד ומאפיין אותם כפעולה שדרגתה נמוכה , לעומת ההתעוררות על ידי התופעות וגילוין של אידיאות הבאות בהשראה , שהנן דרגת הכרה גבוהה יותר , לאמור , התופעות הפנימית והחיצונית , המתאחדות עד כדי ראייה משמעותית . בפילוסופיה של מרעי הטבע , לאחר עלייתו של הפוזיטיביזם במאה הי " ט , הסתמנה המגמה לטשטוש הניגוד שבין שני סוגי הכרת טבע אלה , אפילו עד כדי ביטולם . טשטוש מעין זה היה תהליך כמעט טבעי , שהרי שתי הפעולות שנוכל לכנותן בשמות ' תיאור ו'ביאור , מושתתות על סידור מודע ועל בירור שיטתי . הפיסיקאי הגרמני גוסטב קירכהוף , למשל , בהגדרת המכניקה שלו , רצה להעמיד את ביאורן של תופעות הפיסיקה על תיאורן הפשוט ביותר והמושלם ביותר . אולם כאן לא הושם לב כלל לשוני המהותי שבין התיאור והביאור שמקורו בתהליך הפסיכולוגי הקודם לביאור , וההופך לנקודת מוצא של אותה שיטה מחשבתית המכונה בשם תיאוריה מדעית . מתולדות מדעי הטבע בעת העתיקה למדנו שתי דוגמאות בולטות ביותר , וכמעט בו זמניות , של ההבדל שבין הכרת טבע מתארת גרידא , המאפשרת אמנם חיזויי עתידות נכונים , אולם אינה מביאה לידי יצירת
|
|