על הספר ומגמתו

עמוד:9

והעמיד נחמה מטאפיסית אמתית — הטראגדיה . אל ואגנו חזר ניטשה , לאחר שדחה את מושג הדראמה שלו , והעמיד במקומה דראמה אמתית . ביקורתו על הדראמה הוואגנרית היתה מזווית ראייה ואגנרית — הכולות . ואגנר שאף ליצירה כוללת . ניטשה הראה , כי יצירה כוללת אינה יכולה להישאר תיאטרון , אלא חייבת לזהות אמנות וחיים . הדראמה כיצירה כוללת חייבת להיות החיים עצמם כסגנון גדול , שאינו משחק אלא אמת . חלק ב יראה , שפרט להבדלים סגנוניים , הפילוסופיות של שפינתה ושל ניטשה אחת הן . בשמיעה ראשונה מצלצלת טענה זו מופרכת מכל וכול , כאילו רצינו לזהות את פרמנידס והירקליטוס . ואמנם נראה כאילו הפילוסופיה של שפינוזה היא דגם למחשבה המבוססת על תפישה של אמת סטאטית ועולם סטאטי , ואילו ניטשה הוא הדגם ההפוך — של התהוות מוחלטת וזרימה מתמדת . אולם ניתוח זהיר של כתביהם יחשוף את סגנון ההסוואות שלהם . שפינוזה מציג פילוסופיה סטאטית , האחוזה במבנה גיאומטרי נוקשה , אשר מסתירה את משמעותה הדינאמית המובהקת וההכרחית . וכן ניטשה : מחשבתו מציגה דינאמיות מוחלטת , הפרושה בכתיבה אישית בלתי שיטתית וגחמנית , אשר מסתירה את המבנה ההכרחי הקבוע בה . הפילוסופיות של שפינוזה וניטשה הן אירוניות , בכך שכל אחת מהן מניחה את זולתה , מבססת את זולתה ומכסה אותה . זיהוי הדינאמיות והסטאטיות של המציאות הוא רעיון היסוד של שפינוזה וניטשה . תפישת היסוד שלהם באשר לאמת היא זהה . שניהם מתנגדים להתייחסות מטאפורית אל האמת ואל המציאות . כלומר : הם סבורים , כי לא תיתכן הכרה אמיתית של המציאות , שהיא ייצוג המציאות כתוכן מסוים או כשיטה מסוימת של תכנים , וזאת , משום שכל תוכן הוא מטאפורה אפשרית של המציאות ולפיכך רדוקציה של המציאות כבולות לידי אותה מטאפורה . ומכיוון שגם תולדות הפילוסופיה וגם המדע מתייחסים אל המציאות בדרך מטאפורית רדוקטיביסטית שכזו , הרי שהם מסלפים אותה בהכרח , אם הם מתיימרים לומר את האמת על המציאות . מחירה של תפישה אנטי מטאפורית של המציאות הוא אי ידיעה . שפינוזה וניטשה מוכנים לשלם מחיר זה . אומץ הלב , הנדרש כדי לעמוד בפני הפיתוי להכיר את המציאות תוך כדי סילופה , הוא ההתגברות

מוסד ביאליק


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר