|
|
עמוד:5
9 תח דבר תי קובייה בתוך קובייה בתוך קוב"ה דליה מרקוביץ ' no / yn המודרני הורגל בכללי הצפייה שמכתיבים חללי התצוגה הקונבנציונליים . תיבת התצוגה הנורמטיבית מייצרת מסלולי התמצאות ומוסכמות של "צוג , המנסחים עבור הצופה את החוויה האמנותית בכללותה . חללים מסוג זה משרים על הקהל תחושה של ביטחון ושל יציבות . זהו הביטחון הפיקטיבי , הנוגע ביכולת להפריד עיקר מטפל , שמעניקים תהליך הצפייה המונחה וסוכניו הפעילים . טרמינל 36 מבקש להתבונן על חללי תצוגה ש 1 נים אשר שינו את "עודם וכמו "לרו בתוך עצמם חללים נוספים , אחרים , המייצרים חוויית צפייה אחרת . כאלו הם חללי התצוגה החליפיים הנבנים בחלל המודאלי , מבנים היסטוריים ומוזיאונים היסטוריים המארחים תערוכות אמנות עכשווית ומבנים פונקציונליים , כמו בתי ספר , תחנות אוטובוס ועוד , המתפקדים לפרקים כחללי תצוגה . לתופעה זו קדמו התערוכה שהציג פנחס כהן גן ברפת , גלריות פופולוס וגרוס שפעלו בדיזנגוף סנטר בתל אביב , תערוכות ליום אחד בבתים פרטיים ועוד ועוד . האם שינוי מבנה החלל מאפשר לאמן ולצופה לארגן מחדש את המבנה הוויזואלי , לפרק את יחסי הכוח ולייצר מבט פוליטי ? * הגיליון הנוכחי , השני בסדרה העונה לשם "תיבת תצוגה , " יבקש לבחון את השלכ 1 תיה של מגמה זו על שדה האמנות המקומי , על סוכניו ( האמנים והאוצרים ) ועל תפקידיו החדשים של האובייקט . דרור בורשטיין פותח את הגיליון בניסיון לבחון את המעשה האמנות כאמצעי ליצירת חלל . באמצעות ציורו המפורסם של בלתוס , החדר , שואל בורשטיין על האופנים שבהם מבנה יצירת האמנות מרחב תצוגה פנימי , ועל האופנים שבהם "מעצב " מרחב זה הן את חלל המוזיאון והן את נקודת מבטו של הצופה . מאמרו של דני יהב בראון מתחקה אחר ניסיונות שונים המבקשים לבנות בחלל המודאלי מרחב תצוגה אלטרנטיבי . החלל פנימי שנבנה בקרבו של המוזיאון פורם את אשליית הסדר שאליה חותרת הדופן הקדמית של "תיבת התצוגה . " החלל האלטרנטיבי עשוי לרוב מחומרים מתכלים , דוגמת קרטון , עץ או לוחות גבס , הבנויים כמעין מבוך . מהלך זה מנכש ממרחב התצוגה הן את אופיו ההיגייני והן את מאפייניו ההיררכיים , נקודות התצפית ואמצעי הכוונה ארורים , שנקבעו בו א פריורית . לעתים הוא אף מאפשר חיכוך בלתי אמצעי עם האובייקט האמנות , ואגב כך מערער על מסלולי הצפייה הליניאריים שמכתיב המרחב "התקני . " כך הופך מבטו של הצופה לסוג של נקודת עיוורון , המערטלת את החלל ואת האובייקט מנרטיבים קשיחים ודוגמטיים . מרחבי התצוגה החדשים מתפתלים בשפעת חלוקות ביניים ופיצול משנה , שאותם מדמה יהב בראון למבנה ריזומס . הריזום , על תפיחתו הסרטנית , מזמן קריאה מחודשת הן של אופני הצפייה והן של דרכי "צוגה . רחל סוקמן מפנה את אור הזרקורים אל מבנים היסטוריים שונים , המארחים בעת האחרונה תערוכות אמנות גדולות . המציאות מוכיחה כי אתרים מפורסמים ואף מקודשים , כמו האיה סופיה וארמון ורמאי , לא הצליחו להימלט ממגמה זו . מרבית האתרים המדוברים מתפקדים בשגרת היומיום כסוכני זיכרון תרבותיים . תפקידם החברתי המובהק ויוקרתם הציבורית קורצים לאוצרים ולאמנים רבים . האיחוד בין | w לחדש , נין מסורתי למודת , בין מקודש למחולן , נתפש ככזה הטוען את היצירה באשכול חדש של משמעויות ואף כתמריץ , המסייע להפצת השפה האמנותית בקרב הקהל הרחב . חרף שכיחות התופעה מעורר חלל היבריד זה שאלות רבות הנוגעות להקשרים שטווה היצירה עם המרחב שבו היא מוצגת , ולאופי שנושא הקשר הדיאלקטי המאגד את השניים יחדיו . ברוח זו מוקדש מדור התערוכות לחללי תצוגה הממלאים בשגרת היומיום "עודים נוספים . כאלו הן התערוכות המתקיימות בבית שטורמן המשמש כמוזיאון לטבע ( אוצר : יובל קדר , ( בבית ראובן המשמש כמוזיאון היסטורי ( אוצרות : כרמלה רובין , עדנה ארדה , שירה נפתלי , ( בבית התפוצות המשמש כמוזיאון לעם היהודי ( אוצרים : גלית אילת ואייל דמן , ( במרכז ההנצחה בטבעון ( אוצרת : סלי כהן גרבוז , ( בתיכון עירוני ה י ( אוצר : עדי דולזה , ( במועדון הגדה השמאלית ( אוצר : יונתן משעל ) ועוד . מאמרו של ירון דוד מוליך את הצופה אל מבנים פונקציונליים , כמו מתחם התחנה המרכזית בתל אביב , שהפכו גם הם בעת האחרונה לחללי תצוגה פעילים . התקת הזירה האמנותית מן המרחב הנשגב של המוזיאון והגלריה אל המרחב היומיומי מהווה אקס פוליטי בפני עצמו , אך גם ניסיון כן לפרוץ את המחסום הפסיכולוגי שמקיים המבע האמנות עם "האחר " באשר הוא . ניסיונות דומים ברחבי העולם מלמדים על נקודות החוזק והתורפה המאפיינים מרחב תצוגה זה . קו התפר מוקדש לפרויקט שמפעילה עמותת "אלמונתדא אלתקדומ " ) " 1 החוג המתקדם , (" המבקשת לעשות שימוש במקום מוכר ככלי לפריצת גבולות התודעה . העמותה מפעילה פרויקט אמנותי מררוב , המוקדש למיפוי היישוב ג ידידה מאכר ולהענקת שמות לרחובותיו , זאת באמצעות שימוש באמנות מקומית לשם יצירת שלטי החוצות . המדור עומד על האופנים שבהם משרת מהלך אמנות זה הן את הפיכת האמנות לכלי פוליטי קהילת 1 והן את תפישתה כחלק אינטגרלי מן המרחב . דוד שפרבר , במאמר המוקדש לתערוכתו של ערן שקין "משחק השבת , " בוחן את מעמדו של האחר הדתי בשדה האמנות הישראלי , ואת האופנים שבהם הוא מיוצג בתיבת התצוגה ההגמונית . ברוח זו בוחנת גם אורית רוסון ולדר את היריד הבינלאומי ) " פריז " בלונדון . בעוד שפרבר עומד על אופני "צוגו של האחר , חסון ולדר מראה כיצד משתלט הקונצנזוס שמכתיבים כללי השוק הן על מרחב התצוגה המסחרי והן על הצורה ועל התוכן של יצירת האמנות המוצגת בהם לראווה . ? * על תפישות תלוית מרחב TWJMD 7 w הצפייה , ראו חיבורו המפורסם של מישל פוקו , ה 0 רו 0 ופיה , מצרפתית : אריאלה אזולאי ( רסלינג : תל אביב , . ( 2003 על תיאוריות של צפייה הנעות מן הליניארי לביקורת 1 בתיווכה של הטכנולוגיה ראו : Jonathan Crary , Techniques of the Observer : On Vis / on and Modernity in the Nineteenth Century ( Cambridge , Mass : MIT Press , 1992 )
|
|