פנום פן (Phnom Penh)

עמוד:15

תוך עיניה מבלי שתרצה , לוכדות את מבטה , והם מתקרבים , מקווים שתפתח את ידה , מציעים לה סיור בעיר או בכל מקום אחר שתחפוץ . בדריכות היא מנידה ראשה לשלילה , אך עדיין אינה יכולה להסיר את עיניה מהם . היא רק חוזרת ומנידה בראשה מצד לצד כשלפניה עוברים קטועי רגליים , קטועי ידיים , מבוגרים עזובים וילדים מוזנחים המבקשים נדבה כחלק נוסף ובלתי הפיך ממעגל הרעש המסמא של כהות אפורה עמוקה עכורה . היא מסיטה את ראשה הצדה כשלפניה מתגבש כתם כהה , המלצר . הוא עומד מולו בעיניו הכהות , וחולצתו הלבנה , שידעה כבר כביסות רבות , מכופתרת . כשהיא מרימה אליו מבט , היא רואה שהוא מחייך . חיוכו נוגע בשרירי לבה המתרחבים , והיא משיבה לו בחיוך מכיר טובה . הוא הולך וחוזר ומניח לפניה צלחת גדושה באוכל , לידה הוא מציב רטבים וכוס זכוכית עם קרח . זו תהייה תמונה מרכזית בחייה בשאר הימים בעיר . היא תחזור למסעדה הזאת יותר מפעם אחת ביום , כמו נצמדת אל אי של ביטחון שבו היא חשופה אמנם למראות הרחוב , אך גם מוגנת מפני פגיעתם בגופה . היא תיכנס מהרחוב , והוא יזהה אותה , יפנה לה מקום וישאל לשלומה בעודו מניח על שולחנה רטבים וכוס זכוכית עם קרח , והיא מצדה תחזיר לו מבט מכיר טובה , ותפתח את ידה ככל שתוכל . סלים גר בשכנות למסעדת הקפיטול . במהלך היום הוא עומד יחד עם עוד עשרות בעלי אופנועים סמוך למסעדה ולבתי הארחה . הוא רואה אותה יוצאת את המסעדה וחוצה את הרחוב . הוא קורא לה בקול , והיא עוצרת . הוא עומד לפניה בכובע רחב שוליים ובחולצת כפתורים רחבה . לרגליו סנדלים אמריקאים . היא אלנה מתנגדת כשהוא מציע את עצמו כנהג שלה וכמדריך שלה , אם תרצה , מחר . הוא מציע את עצמו במילים מבטיחות ולא מרפות . הוא אינו נותן לה שהות להתחמק מכוונותיו כשהיא מתלבטת . הוא חוזר ואומר שהוא יכול לקחת אותה לאן שתרצה על האופנוע שלו תמורת תשלום לא גבוה , והיא מסכימה . היא מסכימה לעשות כל דבר מחוץ לעיר הכהה הזאת , והם קובעים למחר . למחרת בבוקר , על האופנוע , הוא שואל אותה אם היא אוהבת את העיר . היא אינה יודעת לענות . והוא שואל שוב הוא שואל כמי שרגיל לשאול את אותה שאלה וכמי שרגיל לקבל תשובה לא זהה . היא אומרת שהיא מעדיפה לעשות את מה שהם עושים עכשיו , לצאת מחוץ למהומת העיר , מחוץ לאי הנחת . היא אוהבת את מראה הנהר הבוצי ואת שדות האורז הפרושים מימינה ואת השמים הגבוהים . גשם מתחיל לרדת . הם מתכסים במעילי גשם חד פעמיים . היא מעבירה לסלים את משקפי השמש שלה שהופכים למשקפי הגנה מפני הגשם . שטופי מים ברוח העולה עם תנועת האופנוע , היא מרגישה הקלה מאותה תחושה כבדה עכורה ולא ברורה שהשתלטה עליה מאז הגיעה לעיר , התחושה שאותה היא מנסה להדוף מתוכה . על-גבי האופנוע ידיה אוחזות בידית הברזל הסמוכה לגב המושב . המחשבות נשמטות ממנה , ומה שנותר הוא מראה הנוף השופע הנושק לעורה הרטוב . הם מגיעים לנקודת המעבר על גדת הנהר ועוצרים , ממתינים לכתם המעבורת מצדו האחר של הנהר , ממתינים שתחצה את הנהר ותאסוף אותם . בהמתנה הממושכת מתחת לסוכך עלים מתפרק עומדים היא וסלים . סלים עכור עיניים , מבטו מחפש משהו להתמקד בו . עתה הוא רחוק מאותו הרגע שבו עמד סמוך למסעדת הקפיטול והציע את עצמו , רחוק מאותה נקודה שבה הציע לבעל את רצונו , את כמיהתו ואת עצמיותו תמורת כסף זר . לפתע הוא מנער את העמוד התומך בסוכך ושואל אם יש לה בית . מיד היא חושבת על בית הוריה שכבר מזמן אינו ביתה היחיד , והמחשבה על כך כמוה כנורה בהירה המרוממת את גופה ומאירה את הכהות האפורה העכורה תחת מג 1 ר הגשם והקור הגוברים . סלים נשען על קורת העץ , מצביע על הסוכך ואומר "הבית של אימא שלי הוא כמו זה , עומד כל רגע להתפרק . " היא שואלת אותו על אביו . הוא משיב שאבא שלו נרצח בידי אנשי פול פוס . הוא שואל אם היא יודעת מי זה פול פוג . 1 סלים ממשיך לדבר . הוא מספר על אימא שלו ועל שבעת אחיו הגרים בסמוך למעבר הגבול עם וייטנאם . הוא מספר על החדר השכור בפנום פן , על החברים שלו העובדים במפעל תפירה ועל כך שלא כל חייו הוא מתכוון לעשות את מה שהוא עושה עכשיו . סלים מדבר כאיש צעיר היודע שהוא נמצא במקום הלא נכון ואינו אוהב את מה שהוא עושה : מוכר בילוי זמן . סלים מדבר כמי שמכיר באוטונומיה של מחשבתו , של שאיפותיו ושל רצונותיו , כמי שיודע שהזמן במקום הזה לא ביקש את טובתו בעבר ואינו מבקש את טובתו היום . זה המקום - אדמתו , ביתו - המקום המרוטש שבו הוא עומד לבדו כפליט של ההיסטוריה שפלטה את פסולת זוהמתה אל תוך האדמה , אל אדמת ביתו . זו ההיסטוריה שהיא כתנופת גלגל ענק כבד להחריד שהתגלגל ולפתע נעצר , להרף עין נעצר בטווח זמן של ארבע שנים על אדמת ביתו . סלים מתיישב על קורה רטובה . היא מתיישבת לידו ורואה שהמעבורת היא עדיין כתם כהה ומרוחק . היא נושפת בכפות ידיה הקפואות ומבקשת לשמוע על פול פוט , אבל סלים כהה עיניים מספר לה על גאאוטמא : שבעה שבועות התבודד גאאוטמא בטרם חזר כבודהה אל יישוב של בני האדם אוחז בידיו את גלגל החוק , גלגל הדהרמה . הוא שב אל בני האדם לאחר שזכה לחסות בצל כנפי האור הגדול ולראות עד קץ כל הגלגולים ועד קצוות הארץ והיקום . גאאוטמא זכה בעין רואת-כל המזהה את מקורות הסבל והכאב . כששב בודהה אל בני האדם , שב ובידיו שפע רב , שפע רב של ידע ושל אהבה , כדי ללמדם את סיבות הסבל ואת הדרך להפסקת הסבל והייסורים . הוא לימדם את המבנה הלוגי שבאמצעותו מופעלת מערכת הסבל החוזרת על עצמה ואת החשוב מכל לימדם - להכיר את גלגל החוק , הוא חוק הטבע . בודהה עמד , פניו אל הקהל הרב , ובשתי ידיים יציבות הפעיל את גלגל החוק . עם השנים הפך בודהה לפטרונה הרוחני של העיר היפה שטופת השמש , פנום פן . העיר אצרה את הידע היקר שנמסר לה לפני עידן ועידנים ועליו שמרה בתוך מקדשיה , בתיה , בין נזיריה ותושביה מקדם ימיה . ועל סמך אותו ידע הכירו תושבי העיר שגלגל החוק המסתובב יכול להופיע בגדלים שונים , אבל תמיד ייגע בקרקע בנקודה אחת , נקודת זמן חולפת . אותה נקודת זמן היא המציאות המוחלטת , המוחלטת אך להרף עין , כי מיד ימשיך הגלגל בתנופת

טרמינל, כתב עת לאמנות המאה ה-21


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר