|
|
עמוד:14
פנום פן ( Phnom Penh ) טל שושן פן היפה ירדה לרחוץ בנהר . ברכה נתקלה באבן קשה . האבן התרוממה מעל פני המים ולפתע נגלה ראש מחייך . פן אחזה בכתפי האבן וגררה אותו אל מחוץ למים . על שפת הנהר התגלתה דמות האבן כחצובה בדמותו של מדהה היושב בשלווה וכף ידו פתוחה , ניצבת אליה . פן היפה רחצה את הפסל הגדול מאזוב ומירוקת , שפשפה את כתמי הזמן וייבשה אותו בריבוע מטפחתה . כשסיימה עמדה מולו והביטה בו מרוצה . הדמות המחייכת מולה מילאה את לבה אושר . היא הותירה את פסלו של גאאוטמא שהתגלגל בדמות הבודהה היושב בנועם ובחן , סימנה סביבו מעגל אבנים ומיהרה בשביל העולה אל ביתה . במחצית הדרך היא ראתה את בנה הולך לקראתה , קידמה אותו בברכה וביקשה ממנו להצטרף אליה אל שפת הנהר . יחדיו הם טיפסו במעלה הגבעה אוחזים בפסלו של בודהה . סמוך לקצה הגבעה הם עצרו לחפש את הנקודה הגבוהה ביותר שפניה אל הנהר . הם סימנו אותה ושבו אליה כשכפות ידיהם תומכות בפסל האבן . הם הפנו את חזית גופו של הפסל אל עבר הנהר , פיו מחייך בטוב , וכף ידו מברכת , כמו אומרת " אל פחד . " פן עמדה מולו שמחה , רואה בעיני רוחה את העולים מן הנהר , מן המים , מן הסירות , אל היבשה , כשמעליהם נישאת ברכה . הייתה זו מתנת הנהר לפן , שהפכה למתנתה של פן לאנשי העיר . אנשי העיר שלא שכחו את כוונתה הטובה , קראו עם חלוף הזמן לגבעה בשמה : בשפת המקום נקראת הגבעה פנום , ואליה חבר שמה של פן . כך נולדה פנום פן . העיר פנום פן נולדה מתוך רצון טוב המואר בחיוכו של בודהה ובמחווה כף ידו המברכת את העולים מן הנהר ואומרת "אל פחד . " היא מונה את הימים שנותרו . שבוע אחרון . שעות אחר הצהרים המאוחרות . מלניבוס מאובק עוצר ומוריד אותה יחד עם זוג תרמילאים גרמנים סמוך למסעדת הקפיטול . מישהו מושיט יד לתרמיל הגב שלה ומניח אותו על הכביש . היא אוספת את עצמה ואת שני התרמילים , ובעיניה ספק . היא רואה אפור . אפור שכמותו לא ראתה מעולם . גוון עמוק של אפור מעורב בדעיכת אור היום . בראשה עדיין טעם מילותיו של טרי המתאר את יופייה של פנום פן , ובידיה הספר הצהוב שקיבלה , המתאר את יתרונותיהם של בתי הארחה באזור היא מבינה שזה אחד ממרכזי התרמילאים הזולים , וזו לא טעות . היא אוספת את התרמילים ומתחילה ללכת , משכנעת את עצמה שתוכל למצוא מקום שיהיה ידידותי במיוחד . היא עוברת מדלפק לדלפק . כולם מציעים לה חדר יחיד עם מאוורר בשלושה-ארבעה דולרים . היא מתעקשת על חלון ומקבלת שני חלונות , חדר אחרון בסוף מסדרון , קומה חמישית . מטפסת בעצלתיים , מניחה את התרמילים , יושבת על המיטה הזוגית הגדולה , רואה את כיסא הפלסטיק ואת שולחן העץ הדל מימינה , את הווילונות הארוכים המסתירים את אור היום , וחושבת על מקלחת . פונה למקלחת , פותחת את הברז , המים קרים . "זה בסדר , " היא אומרת לעצמה , "כבר התרגלתי . " היא יורדת חמש קומות אל דלפק הקבלה ומבקשת , אם אפשר , שיכינו לה מים חמים בג 1 רמוס למקלחת . הבחורה הרכונה על הדלפק מביג 1 ה בה בלגלוג , אומרת שאין דבר כזה . בחורה אחרת עם אוזניות ווקמן לראשה מהנהנת אחריה . היא מסבירה לה שבכל מקום אחר זה מקובל , ומצביעה על שערה הארוך . הבחורה הרכונה עונה שוב שאי אפשר ומתבוננת בה . שוב היא אוחזת בשערה , לא מוותרת ומבקשת מים חמים בתרמוס . רק הפעם , רק היום . הגברת הרכונה מתלקחת מעט ואז בהפגנת אדישות נינוחה היא נשענת לאחור בכיסאה , ואומרת לה : לא ! בכעס , בתשישות ובאי נחת היא יוצאת לחפש מקום אחר . היא מסתובבת במהירות בין כל בתי הארחה באזור ולבסוף חוזרת , מבינה שתוספת של מים חמים תכפיל את מחיר השהייה שלה . היא מוותרת . עולה לחדרה , מתפשטת , פותחת את הברז היחיד ומתרכזת כל כולה ברחצה . היא מכירה את עצמה ויודעת שתישאר כאן , בחדר הזה , עד שתעזוב את העיר . כך קורה לה בכל עיר או עיירה שאליהן היא מגיעה . היא נשארת בבית הארחה הראשון שאליו היא פונה , אף שלפעמים היא מתמרדת כנגד עצמה ומתעקשת למצוא חדר טוב יותר , מאיר פנים יותר , ידידותי יותר . אך לא הפעם . זה גורם לה להתלבש במהירות , לקום ממקומה , לשרוך את נעליה הכבדות ולנעול מאחוריה את הדלת . היא חוצה את המסדרון , מביטה אל הדלתות , מנסה לזהות אם יש עוד מטיילים בקומה שלה , אבל המסדרון ריק , והדלתות סגורות . היא יורדת שוב חמש קומות ונפלטת אל הרחוב הכהה , כהה מהאור השוקע , כהה מחנויות לממכר אופניים , כהה מחנויות לממכר אופנועים , כהה מחזיתות הבתים , כהה מהרעש , מהאוויר . ובתוכה מהדהדות מילותיו של טרי החוזרות ומשבחות את יופייה של פנום פן . זה מבלבל אותה , והיא מרגישה שאולי יש כאן טעות , אך אלנה יודעת מה היא . היא רק חוזרת ומשננת לעצמה שתמיד זה כך ביום הראשון בעיר חדשה , ומחר ייראה לה המקום אחרת . רעבה היא עולה במעלה הרחוב עמוס האנשים אל מסעדת הקפיטול , מסעדה רחבה בקרן שני רחובות , שתי חזיתותיה פתוחות אל הרחוב , ומתיישבת . היא מתיישבת בתוך רעש צופרי המכוניות שאינו חדל , מול חזיתות בתים גבוהים מרובי מרפסות מרובבות חפצים ועמוסות כביסה תלויה . מול נשים שלראשיהן במטפחות קרמה המביטות בה בעודן דוחפות לעברה ילד קטן המושיט יד ^ דבה . היא שומעת את טרטור האופנועים , הקטנועים , האופניים , מכוניות הפאר ועגלות היד . אוטובוסים עוצרים מולה וממשיכים בדרכם . היא שומעת-לא-שומעת . רק עיניים . עעיים עמוקות כהות של נערים צעירים ושל גברים מבוגרים העומדים ליד אופנועים , וכף רגלם מופנית אליה בחצי צעד . עיניהם פולשות אל
|
|