|
|
עמוד:10
" לא אמרתי שזה חמור " . הוא ממשיך להרהר בדבר ומוסיף : "לא , זה לא חמור , " כאילו גילה ברגע זה שמה שאינו חמור הוא באמת הרבה יותר חמור . בן שיחו אמור לחוש זאת , הוא אמור להרגיש שעליו לעשות משהו כדי לעזור לו . "ובכן , אם זה לא חמור , לא יהיה זה חמור לדבר על כך " . הוא מתבונן בחברו - שני בני אדם עייפים , כלומר לא עייפים , אלא זרים זה לזה , כפי ששני בני אדם עייפים יכולים להיות . וזה , ללא ספק , מה שהוא מחכה לו , שיגיד לו פעם נוספת : "אינני עייף " . אבל השיחה מזמנת לו משהו שונה : "אתה יודע , איני מסתיר ממך דבר , אבל לא הייתי בטוח שתבוא - " . "אבל הרי לא החמצתי שום פגישה - " . "נכון , היית חבר נאמן ביותר , אבל , אמור לי אם לא עלה בדעתך להסס לבוא - " . "כעת הייתי עלול להסס . אבל באתי , זה מה שחשוב - " . "כן , באת " . שניהם מקשיבים למילה הזאת שנאמרה באדיבות , ביושר , ושניהם מרגישים שהאריכות בה מתנהלת שיחתם כאילו מגינה עליהם , שניהם מרגישים מחויבים - חובה קשה ברכותה - להתכנס בתוכה . כל פעם ששיחתם מתחדשת , הם קשובים ( כיצד יוכלו שלא להיות (? לנושא שהופך להיות הרקע שעליו כל המילים בולטות עדיין אחת מן השנייה : עייפים או אדיבים , אנחנו תמימי רעים . תמימות דעים זו היא תוצאה פתאומית של דיבור שלא הביע דבר , כמעט רק לחש : "אינני יודע מה להיות " . היה זה הדהוד שקט שלא נועד להפריע . הוא שואל , גם כן בשקט : "אבל אמור לי , מה קרה " ? והנה התשובה שהוא מקבל : "מה שהיה חייב לקרות , משהו שלא נוגע לי " . בו ברגע הוא נדהם מהאופן בו נשאר הדיבור מרוחק ; אין זה דיבור חגיגי , הוא בקושי פונה אליו , הדיבור אינו משנה את אורו של הבוקר המאוחר . ככלות הבל , הוא יודע שזה לא יותר ממשפט ושעדיף לא להחליפו במשפט אחר שהוא בכל זאת אינו נמנע מלהציעו : "כלום תרצה לתת לי להבין שזה עשוי לגעת לי - " ? "זה לא נוגע , לא לי ולא לך " . הוא לא שם לב לאופי שקיבל עכשיו השקט , הוא שקוע כולו ברושם שסף אחד נחצה , כוח קביעה אחד נשבר , סירוב אחד הורחק , אבל גם אתגר אחד הושלך - לא אליו , אל בן שיחו האדיב , אלא באופן לא אישי או לחלופין , כן , זה מוזר , אל מישהו אחר , אל המאורע שלא נוגע לאיש מביניהם , שבו איש מביניהם אינו מעורב . הוא - nous nous entendonsl 1 אנחנו שומעים זה את זה , וגם : אנחנו מסכימים ! .
|
|