|
|
עמוד:7
מבוא התחושה המתעוררת בו מידי היכנסו ועמדו מול האיש המבוגר , החסון והמנומס , הקורא לו להיכנס פנימה וקם ופותח לו את הדלת , היא שהשיחה ביניהם החלה זה מכבר . מאוחר יותר הבין שזאת תהיה שיחתם האחרונה . מרגע זה התנהלו דבריהם במעין מעטה של אדיבות . " האם לא היינו תמיד אדיבים - " ? "תמיד . ובכל זאת , הפעם זוהי אדיבות מושלמת יותר , זרה , הדורשת הוכחות : זוהי אדיבות שלא ניתן לצמצמה רק לשנינו - " . "שגם לא תרצה להיות נחלת הכלל , אלא תקום ותעמוד מול אותו מאורע שהאריכות כלל אינה מתאימה לו - " . "אותו מאורע שהבטחנו לעצמנו להזכירו היום " . כמו תמיד , כל אחד מהם מצפה לקבל אישור מן השני , אישור שלמעשה אינו מגיע , לא מפני שחסרה הסכמה ביניהם , אלא מפני שההסכמה נתונה מראש : זהו התנאי לשיחתם . הוא קורא לו להיכנס . הוא נשאר ליד הדלת , הוא עייף . האיש המקבל את פניו גם הוא עייף . העייפות המשותפת להם אינה מקרבת אותם , בעליל , זה לזה . " נראה שהעייפות אמורה לעצב עבורנו את חזות האמת המובהקת , זו שרדפנו אחריה בלי הרף כל חיינו , אבל גם זו שאנחנו תמיד מחטיאים ברגע שהיא מציעה את עצמה , מפני שאנחנו יותר מרי עייפים " . הם מתיישבים . השולחן מפריד ביניהם . הם אינם מפנים פניהם זה אל זה , אלא פותחים , מסביב לשולחן המפריד ביניהם , מרווח רחב דיו בו יוכל לתפוס מקום בן שיח נוסף . לו פנו אליו , היו אומרים : "סלח לי שביקשתי ממך לסור אלי . היה לי משהו לומר לך , אבל עכשיו אני מרגיש עייף כל כך שאני חושש שלא אוכל להביע עצמי כראוי - " . "אתה מרגיש עייף מאוד " ? - "כן , עייף - " . "וזה קרה לך לפתע פתאום - " ? "האמת היא שלא , וגם אם הרשיתי לעצמי לקרוא לך , זה בשל העייפות הזאת , מפני שחשבתי שהיא תקל על שיחתנו . הייתי אפילו לגמרי בטוח בזה וגם עכשיו אני כמעט בטוח בזה . אלא שלא הבאתי בחשבון את העובדה שהעייפות מקשה על מה שהיא בכל זאת מאפשרת " . האיש שעמו הוא בא בדברים מתבטא בקושי רב כל כך עד שאין ביכולתו לסתור אותו לפי שעה ; יותר מזה , אין לו חשק לכך .
|
|