|
|
עמוד:13
דומה שהסופר הוא אדון לקולמוסו , הוא עשוי להגיע לשליטה רבה במלים , במה שהוא מבקש לגרום להן לבטא . אבל השליטה הזאת מצליחה רק להניח אותו , לשמור על מגעו עם הסבילות הבסיסית שבה המלה , מפני שאינה עוד אלא הופעתה וצלה של מלה , אינה יכולה לעולם להיות נשלטת או אפילו נתפשת . היא נשארת הבלתי נתפש , הבלתי ניתן להפקעה , הרגע הלא מוגדר של ההיקסמות . שליטת הסופר אינה מצויה ביד הכותבת , היד ה "חולה" שלעולם אינה מרפה מן העיפרון , אינה יכולה להרפות ממנו , מפני שמה שהיא אוחזת , אין היא אוחזת בו ממש ; מה שהיא אוחזת שייך לצל , והיא עצמה הנה צל . השליטה מאפיינת תמיד את היד השנייה , זו שאינה כותבת , המסוגלת להתערב ברגע שצריך , לאחוז בעיפרון ולהרחיקו . השליטה כרוכה אפוא ביכולת להפסיק לכתוב , להפריע למה שנכתב , בהשיבה לרגע ההווה את זכויותיו וחריפותו המכרעת . עלינו לשוב ולשאול מהתחלה . אמרנו : הסופר שייך ליצירה , אבל מה ששייך לו , מה שהוא מסיים בעצמו , זה רק ספר . "בעצמו" מורה על ההגבלה של ה"רק . " הסופר לעולם אינו מצוי נוכח היצירה , וכשיש יצירה , הוא אינו יודע זאת , או ליתר דיוק , אפילו אי הידיעה שלו אינה ידועה , ניתנת רק בהעדר האפשרות לקרוא , חוויה סתומה שמחזירה אותו לעבודה . הסופר חוזר לעבוד . מדוע אינו חדל לכתוב ? מדוע , אם הוא מנתק מגע עם היצירה , כמו רמבו , הקרע הזה הולם בנו כאי אפשרות מסתורית ? כלום יש לו אך ורק תשוקה לתוצר מושלם , ואם אינו חדל לשקוד עליו , האם זה רק מפני שהשלמות לעולם אינה מושלמת דיה ? האומנם הוא כותב למען יצירה ? האם הוא נותן עליה דעתו כעל מה שישים קץ למשימתו , כיעד הראוי למאמצים כה רבים ? כלל לא . והיצירה לעולם אינה מה שלמענו אפשר לכתוב ( להתייחס למה שנכתב כהפעלת כוח למענו . ( העובדה שמשימת הסופר מסתיימת עם חייו מסתירה את העובדה שבאמצעות המשימה הזאת חייו גולשים למצוקת האינסוף . האינסופי , מה שאינו פוסק הבדידות השורה על הסופר בכוח היצירה מתגלה בכך : כתיבה היא כעת האינסופי , מה שאינו פוסק . הסופר אינו שייך עוד לתחום הפסקני שבו ביטוי עצמי משמעו ביטוי דיוקם וודאותם של דברים וערכים לפי משמעות גבולותיהם . מה שנכתב מביא את מי שצריך לכתוב לידי קביעה שלגביה אין לו סמכות , שהיא בעצמה רופפת , שאינה קובעת דבר , שאינה מנוחה , אינה הךרת השתיקה , מפני שהיא מה שמדבר
|
|