מבוא ההיסטוריה הספרותית של אסונות לאומיים

עמוד:12

עד עומד מן הצד , צאצא ; ( ג ) ההתמקדות הרפלקסיבית של הסופר בייסוריו שלו בכתיבתו על האסון , ומכאן — חלוקת ההתעניינות במידות שונות בין הדרמה האישית למאורע כשהוא לעצמו ; ( ד ) תפקידה של הלשון הפיגורטיבית בייצוג הנושא — במיוחד המטפורה , האנלוגיה והמשל ; ( ה ) עמדות כלפי האויב : נוכחותו בטקסט או היעדרו ממנו כגורם המתפקד בפירוש האסון כדרמה יהודית פנימית או כתוצאת אנטגוניזם מצד העולם הגויי ; 0 ) השימוש בצורות השונות של האישי , כגון ההאנשה או סיפור הדוגמה האישית , כאמצעים בייצוג האופי הקולקטיבי של האסון הלאומי ; ( ז ) הדימוי של העולם שאבד כאסון והתנודות בערכו לפני ואחרי המאורע ; ( ח ) הנטל או ההזדמנות המיוצגות על ידי הטקסטים של העבר במהלך הצטברותן של המסורות הקשורות באסון . היחסים המשתנים בין גורמים אלה בספרויות של תקופות ויוצרים נבחרים הם המהווים את הנושאים של העיונים הנפרדים שבכרך זה . קודם שנתחיל בתיאורם וננקוט בסיוגים ובהבחנות המתאימות לעיון בכל קורפוס של טקסטים במונחיו שלו , ראוי לנו שנרחיק עצמנו קמעה ונסקור את התמונה בכללותה . הסקירה הכוללת שתובא כאן מנסה להפשיט כמה מן העקרונות של ההמשכיות ואי ההמשכיות המשוקעים בניתוחים הנפרדים , בכוונה להבליט בחדות את הזיקה בין הישן והחדש . דפים אלה מכוונים לשמש כמבוא , אך משום שהם מזכירים מושגים שיפותחו רק בהמשך , יימצאו קוראים שאולי יפיקו תועלת רבה יותר מפרק זה אם יקראו אותו כסיכום תמציתי . המסורות של ספר דברים , שזוקקו על ידי הנביאים הקלסיים שחזו חורבן ממשמש ובא , הציבו פרדיגמה בסיסית של פשר , שהברית בין האל לעם ישראל היא לב לבה . לפי הברית , החורבן אינו מסמן את נטישת ישראל על ידי האל או את ביטול התחייבויותיו לעמו . עוד פחות מזה הוא מסמן את דחיקת רגלי האל על ידי כוחות יריבים לו ביקום . יש להבין את החורבן כעונש ראוי ואף דרוש על חטא ; עונש שעוצמתו עומדת ביחס ישיר לעברות שבוצעו . כתוכחה נעשה החורבן ביטוי להתעניינותו הנמשכת של האל בישראל , שכן הסבל הנגרם על ידי החורבן ממרק את החטאים שהביאו את החורבן ומאפשר לשארית חוזרת בתשובה לשרוד במסגרת יחסים מחודשים ומשוקמים עם האל . בחיזיון נפילתו של ישראל ממלא האויב תפקיד של מכשיר ותו לא ; מכשיר המבצע את כוונת האל , שנבחר משום עוונותיו הוא ואשר יושמד לאחר שימלא את תפקידו . מגילת איכה , שנכתבה תכף לאחר חורבן ירושלים בשנת 587 לפנה"ס , מגלה כי למרות ההכנה התאולוגית הזו , המהלומה שהנחית החורבן על פרדיגמת הברית חוללה נזק רב . בעוד הם מביעים אמון בתנאי הברית , משוררי איכה מייצגים מסורות עממיות יותר בטבען בהשוואה לנבואה הקלסית : האמונה כי כל כמה שיחטא ישראל , המקדש בירושלים והשושלת של בית דוד לא ייפגעו .

מוסד ביאליק


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר