|
|
עמוד:14
בהם טיפלתי , הוצאתים והחזרתים למקומם בפקודת אבא , ואפילו שימשו לי בהיחבא שרפרף בכדי להגיע אל מקום המסתור של השוקולדים והבונבוניירות בסגנון שנות הצנע . כדרך חברי ילדות התחריתי בהם על תשומת לבו של אבא . בדרך כלל שקוע היה אבא בספריו ולא נמשך אלי . אבל כשהייתי מבקש לאכול , היה אבא נוטש את ספריו ועובר למטבח להכין לי חביתה , סנדוויץ' ושאר מיני ירקות . או אז היה אבא כולו שלי למשך כמה דקות , עד ששב לתלמודו . מקום לימודו של אבא , ה'סטדי' כפי שכינינו אותו , לא היה באותם הימים אלא כוך קטן שמשלושה צדיו היו ארונות קיר מלאים ספרים הממוינים לפי העניין ולפי הגודל . הדופן הרביעית היתה דלת זכוכית שהיתה נסגרת כל אימת שאבא חש להתרכז והיה מבקש שלא יפריעוהו . שם בחדר היה אבא לומד לפעמים שעות רכות מבלי לצאת ולבוא אבל חלונו היה פתוח . ולמה פתוח ? משום שבאותם הזמנים של תחילת שנות השישים לא היה טלפון אלא רק לשכנים 'המיוחסים' בבית ממול . וכך כל אימת שהיה אבא נדרש לטלפון , היו הם מודיעים בכל השכונה שפרופסור פלוני או סטודנט אלמוני מבקש את אבא . אבא היה נוטש אז את החדר וממהר לטלפון בבית השכנים . מתוך עניין הטלפונים נודע בשיכון על מקצועו של אבא . אבא שהיה נחבא אל הכלים לא המתין שתורתו תהא מכרזת עליו . אפילו השכנים שהיו ברובם מבוגרים בהרבה מאבא , היו שואלים אותנו הילדים : אבא בבית ? בניהם ובנותיהם של אותם שכנים ביארו את כוונתם של הוריהם , כשהיו שואלים אותי : כיצד אבא יושב בבית כל היום ורק אמא הולכת לעבודה ? השיכון היה מיושב על ידי חברי הפועל המזרחי , מהם עסקנים גדולים של אותם הימים שבשבתות היו קובעים עתים לתורה ובעיקר ללימוד גמרא . כילד בבית ספר יסודי מאוד התפלאתי שאבא שיושב כל היום ולומד גמרא אינו 'מגיד שיעור' או קובע עתים לתורה בחברותא . את התמיהה הראשונה סילקתי בהיותי ילד בן עשר כשחזרתי כמנהגנו על לימודי בגמרא לפני אבא לאחר סעודת שבת . אני מיהרתי לשחק והאצתי באבא שיגמור ללמוד עמי מהר . אבא שסבר שאיני מבין את החומר , התרגז וסטר על לחיי והפטיר : 'אם לא תדע ללמוד תשב בשיעור גמרא כמו סתם יהודי מסמטס ' . אכן זו היתה דרכו של אבא . ענווה גלויה מצד אחד וגאווה מסותרת מן הצד השני . אבא לא היה 'אוהב בהמון'
|
|