|
|
עמוד:9
שהיא שוללת , ( אלא תמיד נטפל 'מבחוץ' לטקסט אחר ומנסה לחלחל אל תוך ה'פנימיות' האינטימית ביותר שלו כדי לפרש אותו פירוש יתר שישלים את משמעותו באופן שיערער את יומרותיו ; שלישית , שהיא מציעה לתפוס מושגים דוגמת האמת , המשמעות , השלם , הקודם ובו' כתוצאה של הכרעה היסטורית , הכרעה שכוננה את השיח המטאפיסי ואת כל ההיסטוריה של הפילוסופיה המערבית הנשלטת על ידו , וממשיכה לפעול בכל שיח , מלומד או יומיומי , אשר ממחזר , בלי לתת על כך דין וחשבון , ביטויים שתוצאותיה של הכרעה זו מובלעים בהם כקדם הנחות . כיוון שמעמד הבכורה של אפלטון בפתחן של תולדות הפילוסופיה הוא מן המפורסמות , אחד האתרים ( או הרגעים ) המובהקים ביותר שבו אפשר לתפוס את ההכרעה הזאת 'על חם' הוא הטקסט האפלטוני . "בית המרקחת" הוא אחד מניסיונותיו המוקדמים והנמרצים ביותר של דרידה לבצע מהלך כזה . הטקסט האפלטוני אולי תחת כותרות כמו "המחשבה הסוקראטית" או "הפילוסופיה של אפלטון" - גם אינו זר לקורא העברי המשכיל . הוא מוכר ונגיש ( ולמשל מתורגם , ויותר מפעם אחת ) בוודאי לא פחות , ומן הסתם יותר , מכל אחד מן הטקסטים האחרים שבהם מצא דרידה לנכון לטפל בראשית דרכו : אלה הקשורים בשמותיהם של הוסרל , סוסיר , היידגר , רוסו , לוי סטרוס , ז'ן רוסה , פוקו , ז'אבס , לווינאס , ארטו , פרויד , באטאי , מאלארמה , סולרס , הגל , ניטשה , ואלרי , קונךיאק , אוסטין , וכוי . בתוך הקורפוס האפלטוני , נקודת המוצא למהלך של דרידה הוא הדיאלוג "פידרוס . " מסורת הדיון בדיאלוג זה ראתה בו טקסט שנושאיו העיקריים הם האהבה ומבנה הנפש , או לחלופין , הבחנת הדיאלקטיקה מן הרטוריקה . דרידה בוחר להתמקד בסוגיה משנית , לכאורה , המופיעה באפיזודה קצרה יחסית , ושאיש לפניו לא מצא לנכון לקיים בה דיון חזיתי ומעמיק , הלוא היא סוגיית הכתב . מבחינת המבנה הגלוי של הטיעון העיסוק בכתב הוא חלק מהפולמוס הסוקרטי נגד תורת הרטוריקה של ליסיאס . כבר בשלבי הפתיחה של הדיאלוג מתייחס סוקרטס באירוניה לכך שליסיאס אינו מסתפק בנשיאת נאומו בעל פה אלא גם מעלה אותו על הכתב . דבר
|
|