הקדמה

עמוד:10

הקדומים . הוא מדגים את טענתו בנושאים המצויים אצל מיכאיל לומונוסוב , פושקין , ובני דורם , ומעמיד את התנגדותם של משוררים יהודים כגון נפתלי הירץ וויזל למגמה המיתית המצויה אצל בני דורם הלא יהודים , ושל חנניה כהן איש רג ' יו , שהתנגד למגמה דומה המצויה בין משוררים באיטליה . לעומת המיתוסים המכוננים הלא יהודיים , רואה דיקמן בחיפוש אחר הגנאולוגיה בשירת המקרא את מרכז הכובד של הגדות השירה ושל המשורר , כפי שהבינו אותם משוררי ההשכלה היהודית , והוא מראה גם כיצד משוררים אלה ייהדו את החומר הלא יהודי שהם נזקקו לו . מאמרו של יוסף שלמון מעלה שאלה מעניינת : כיצד מתעצב החזון של התחדשות לאומית , כמו החזון הציוני , בדגמים של חזרה אל העבר ההיסטורי . בכותרת "חדש ימינו כקדם " מעוצבים האתוס והריטואל הציוני בשני כיוונים : העבר כצור מחצב לזהות ולדרכי התנהגות , והעבר כנקודה ראשונה ברצף המוביל לעתיד שלם יותר . מבחינות רבות יש לראות במאמרו של יוסף שלמון המשך מעניין ומבסס למסכת טיעוניו של אברהם גרוסמן במאמרו שהוזכר למעלה . שלמון מזדהה עם דעתו של מירצ ' אה אליאדה הגורס ש " הזיכרון הקיבוצי הוא א היסטורי . " זיכרון זה , בעיקרו , הוא ארכיטיפי ומבחינה זו , כדבריו של אליאדה , כל פעולה אנושית "נעשית ממשית , רק במידה שהיא מחקה או חוזרת על ארכיטיפ . " ללא ספק עולה כאן בין השורות עמדתו של יונג בעניין המיתוס וחיי הנפש של האדם . בהקשר ארכיטיפי זה יכולה הממשות ההיסטורית של הזיקה ל"ארץ אבותינו" להיות מנוסחת במושגים השאולים מהעבר ההיסטורי , ומבחינה זו להעלות אף אתוסים חבויים ונשכחים - ולעתים אף דחויים - למעמד של רלוונטיות היםטורית אקזיסטנציאלית . העיצוב של האוטופיה העתידית על פי דפוסיה של ההיסטוריה של העבר הרחוק , מעניקה להווה המעצב את הקשר הזה מעמד אונטולוגי מעניין . יש להווה לא רק המעמד של הגורם המעצב אלא הוא המכונן רציפות היסטורית במובן המלא של המלה . יעל זרובבל עוסקת במיתוס המדבר כמיתוס שנוצר כניגוד למרכזיות ההתיישבות . המעמד הניגודי של המדבר איפשר את ההנחה כי הוא תחום שאפשר או אף רצוי לכבוש אותו , אך יש לחלל המדברי תפקידים נוספים - של התבודדות למשל . המאמר סוקר מקורות ספרותיים ואחרים שנכתבו בתקופת "היישוב " ויחסם אל סיפור יציאת מצרים כמיתוס מעבר קדום . הוא מתמקד בתאוריה אודות "המעברים " של ואן גנפ , מצד אחד , ושל התפישה אודות הסיפיות ( הלימינליות ) של ויקטור טרנר . המחברת מתייחסת לתפישותיהם של דוד בן גוריון , משה שרת , יצחק בן צבי , אליעזר שמאלי , ועוד . מעמדו של המיתוס בהגות היהודית המודרנית , משלהי המאה הי " ט ובמאה הכ , ' הוא נושא מאמרו של יהוידע עמיר . הוא סוקר את יחסם של הוגי דעות מרכזיים בנושא , החל באנשי המאה הי"ח ( מנדלסון ) ועובר למשנותיהם של רנ '' ק , הרמן כהן ושל הוגו ברגמן , ודן בייחוד במשנתו של מרטין בובר . עמיר רואה בעיסוק במיתוס תופעה

מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר