מבוא

עמוד:13

ואחריהן את השמדתו הגמורה , לקחת על עצמו את מעשה החייאתו ושימורו של אותו עולם בזכרון היצירה . המשבר בזהות הלאומית מחולל משבר בזהותו של האמן כאדם יוצר , והכתיבה מבקשת בעת ובעונה אחת גם לרפא את השבר אך גם להצביע עליו , להנכיח אותו , לשמר את זכרו . במובן מסוים , עצם ההצבעה על השבר , אפילו מתוך ההבנה הקשה שאין לו תקנה , מחברת את השברים . על רקע כל זה ניתן להבין מדוע הסמכתן של שאלות היצירה לשאלות הלאומיות מלווה בייצוג גובר והולך של דמות הסופר ביצירה . ייצוגים בדויים של המספר כסופר מופיעים , לדוגמה , ביצירות "חוש , "הריח אורח נטה ללון , , "המכתב" " עידו , "ועינם "הסימן" ועיר ומלואה . גם אם מביאים בחשבון את כללי ההבחנה בין דמותו הבדויה של המספר לבין דמותו הביוגרפית של הסופר , זיהויים אלו מעוררים את התחושה שההתחבטות בשאלות היצירה והלאומיות היא התחבטותו של עגנון עצמו . כאמור , החיבור בין שאלות של אמנות לשאלות של לאומיות ביצירת עגנון ראשיתו בסוף שנות השלושים . עם זאת , הזיקה בין יצירה לזהות לאומית נרמזת כבר ביצירות מוקדמות יותר . , "עגונות"ב ב"אגדת הסופר" וב"יתום , "ואלמנה האמנות מיוצגת במטונימיות של עבודת קודש : בניית ארון קודש , כתיבת ספרי תורה , חזנות . מטונימיות אלו אמנם משרתות מארג תמאטי רומנטי , המעמיד את יצירת האמנות בזיקה לטרנסצנדנטי , אולם בה בעת הן מציגות את היצירה העברית המודרנית כחוליה בשלשלת המסורת היהודית . לעומת זאת , היצירות המאוחרות יותר עוסקות במפורש ביחס המשברי שבין מעשהו של הסופר עצמו כתיבת ספרות בעברית , במחצית הראשונה של המאה העשרים - לבין עולם המסורת של העבר . הסיפורים "חוש הריח" ו"על אבן אחת" מציבים סוגיה זו במרכזם ; אורח נטה ללון ו"המכתב" מעמידים אותה כחלק ממשבר של זהות לאומית ; "הסימן" ועיר ומלואה עוסקים בה בהקשרו של האבל העמוק על השמדתו של עולם המסורת בשואה . בסיפורים אלו , שבהם העיסוק בזיקת היצירה למסורת העבר הוא מרכזי וגלוי , מתחוללת תמורה בייצוגו של האמן והוא אינו מופיע בתיווכה של מטונימיה דתית כי אם , כביכול , כסופר עצמו . לעומת זאת , בסיפור המאוחר "עד , "עולם שבו זיקתה של היצירה למסורת היהודית אינה גלויה אלא מעוצבת כמטונימיה , האמן אינו מופיע כסופר אלא כחוקר קדמוניות . בדומה לכך , גם גינת - אחד ממייצגי דמות האמן ב"עידו ועינם" - מופיע כבלשן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא