הקדמה האח מרסל־ז'אק דיבואה: הנוצרי משורר ציון

עמוד:12

הרקטור של המכון האקומני טנטור בין ירושלים לבית לחם . באותה השנה התוודע לבית ישעיהו והיה לידידו של דיבואה , פילוסוף ומאמין כמוהו . בלבו של בורל יקדה השאיפה להרחיב את ידיעותיו על הקשרים שבין יהדות לנצרות ולהתוודע בתוך כך גם ליחסים שביניהן לבין התרבות הערבית והמוסלמית . את שאיפתו זו ביקש להגשים בבית ישעיהו . ואכן , בבית ישעיהו מצא את החוטים שישמשו אותו ב 25 השנים הבאות למעשה השתי וערב של המפגש היהודי נוצרי מוסלמי בימי הביניים , מקור השראה לספריו הרבים . דיבואה הציע לידידו למקד את עיונו במשנותיהם של הרמב"ם ושל תומס אקווינס , ובכך פתח לפניו צוהר לעולם שהיה זר לו עצמו כמו לרבים מהדומיניקנים שבצרפת , עולמם של בני שיחם המוסלמים של תומס אקווינס ושל משה בן מימון . כזו היא בשורת מקום שהוא , "סף" תולדת ידידות בין מי שהאמת היא הן המקור הן היעד שפניהם מועדות אליו . במישור הפוליטי מצא בורל דופי ביחסו המופשט של דיבואה לערבים ונרתע מהעוצמה הפואטית שנודעה ל"ת ישראל" בעיניו של מי שזכה להוקרת עמיתיו באוניברסיטה העברית וחש עצמו זר לאחדים מאחיו הדומיניקנים בבית הספר המקראי . מהחוטים שתרמו לשתי ולערב שממנו ניזונה התוודעותו של דיבואה ל"נאיביות הציונית" שלו עצמו , בורל מציין את הפטריארך הלטיני מישל סבאח , הראשון שהיה ערבי יליד ישראל . הפטריארך הזמין את דיבואה להצטרף לוועידה התיאולוגית ליחסים בין דתיים בארץ הקודש , ובפרט בירושלים , ובכך היה הספן שהוליך את דיבואה למקומות שהיו חדשים לו . ריבואה חצה את שער יפו , התקבל בחום בבית הספר המקראי ונהיה ער יותר ויותר לקושי שבמטלת "האמון באור בלב הצללים" ככותרת מאמרו מינואר , ( iDubois 1984 bl 1982 ועמד על הערך התיאולוגי שנודע איחוד שאיננו ממזג" בין תקוות העם היהודי לתקווה הנוצרית ולהבחנתן מהתקווה הישראלית , בדבריו בספרו האחרון "נוסטלגיה לישראל" . ( Dubois 2006 , 36 ) תרמו להתוודעותו זו של דיבואה קשרי הידידות החדשה שצמחה בינו לבין מוסלמים אדוקים , זרים לריאליזם הפילוסופי התומיסטי של הגדרת האמת , "התאמה"כ אך קרובים למכשולי המציאות שעליה מורה האמת . האב פרנס באואן לא נמנה עם אלה שסברו בטעות שהאב דיבואה של 1962 עבר בהמשך חייו שינוי מהפכני בכל הנוגע לתפיסותיו הפוליטיות . במקום זה הוא שם לבו למאמציו של האב דיבואה שלא להתכחש בעת חשכה לירושלים , אשר ייעודה בעיניו היה מאז ומעולם התגלות של אור . כך שב האב באואן ומעיד על היסוד הקונטמפלטיבי שנותר ביסוד כל ההבחנות , כדי לשוב ולהפוך את הרבגוניות למכלול הרמוני . עם זאת הוא גם מציין שפן הרועה שבאישיותו של דיבואה , שכל מופנה לזולת , הוסיף להיות שבוי בקסם שהילך עליו חסד האלוהים שזיהה אם כן , הוא היה רוב שנותיו "מחוץ . "לעצמו מאחר שהחוץ נתגלה עתה לפניו בערבוביה של טעויות ואלימות , הגיעה בעבורו השעה ליישם את מה שהיה לעתים קרובות כל כך עיקר דבריו ולהיזכר שמלכות אלוהים היא בתוכנו . ספרו האחרון של דיבואה הוא פרי שיחותיו עם אחיו הצעיר האח אוליביה תומס

מכון ון ליר בירושלים

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר