|
|
עמוד:12
הוא למראית עין בלבד . החסידים סיפרו סיפורים על צדיקים או משלים קצרים , ואילו ר' נחמן מספר סיפורים ארוכים ונפתלי עלילה המתארים סיטואציה אנושית שבמקרים לא מעטים אין לה הקשר דתי כלל . כדי להבין את החידוש של ר' נחמן , נתאר לעצמנו את הרבי מגור ( למשל ) מפרסם רומן מודרני , בנוסח עמוס עוז , אפילו אם הספר ילווה בהכרזה שכולו מלא כוונות נסתרות , כפי שהכריזו ר' נחמן ותלמידו ר' נתן אחריו , אין ספק שאנו נרגיש תמיהה גדולה על המעשה . הצורה הספרותית של הרומן אינה מתאימה לדמות כמו האדמו"ר מגור . בניגוד לרומן , לנוכחותו של הסיפור החסידי בארון הספרים היהודי כבר התרגלנו . הלשון הארכאית , התוכן המיוחד , שאינו מזוהה עם הספרות בת זמננו , מקלים עלינו לזהות בסיפור אווירה של יראת שמים , וערכי מוסר וחסידות . אך כפי שנראה , סיפורי המעשיות של ר' נחמן החדירו לספרות הדתית צורות ותכנים זרים לא פחות מאלו של הרומן המודרני , וכאן הרי מדובר באדמו"ר חסידי , נינו של הבעש"ט ! כדי לחדד טענה זו נתבונן בדוגמה הפוכה - כתיבתו של ש"י עגנון . בחלק מסיפוריו משתמש עגנון במבנה של הסיפור החסידי , אך לעתים קרובות שימוש זה אינו אלא התחפשות , סוג של אירוניה . הדוגמה הקלאסית היא הסיפור "והיה העקוב . "למישור יש הרואים בסיפור זה מסר אנטי דתי חריף , טענה שאיני מקבל אותה . עם זאת , הסיפור אמנם עוסק בבעיה של הסתירה בין חוקי ההלכה לבין אהבתו של מנשה חיים לאשתו קריינדיל טשארני . כידוע , צירוף מקרים מביא לכך שלאחר שנות היעדרות רבות מוכרז מנשה חיים כמת ואשתו נישאת לאדם אחר . האם יחשוף מנשה חיים אה העובדה שהוא חי וקיים ? נשים לב : האישה חיה באיסור , אך עגנון אינו מתאר מציאות זו כחטא , כטומאה או תועבה , אלא להפך - כאושר צנוע לו זכתה לאחר שנים רבות של ייסורים . גם הכרעתו של מנשה חיים שלא לגלות את זהותו מתוארת באופן חיובי , למרות ההשלכות ההלכתיות החמורות שלה - אשתו ובעלה החדש ממשיכים לעבור על איסור אשת איש , ואיש אינו יודע כי הבן שנולד להם הוא ממזר האסור לבוא בקהל . כל
|
|