|
|
עמוד:13
שנשאר בר סמכא בתורה - ורק רבי עקיבא , המורה הגדול , יצא בשלום . היום , כמעט שלושים וחמש שנה מאוחר יותר - ג'ויס כבר בת תשעים , חיה בעולם משל עצמה שאליו אף אחד לא יכול להיכנס , עליזה עזבה אותנו , ורות ואני ממשיכות , בעולם שלנו , עולם של פוסט מודרניזם , מיטשטשים הגבולות המפרידים בין אמונה לספק . המודעות לסכנה במה שאנו עושות התגמדה לעומת השכנוע שלנו , שתרבות חיה , מהדהדת ונושמת מסוגלת להתקיים רק כאשר היא מכילה את מקורותיה העתיקים ואת התבניות העכשוויות גם יחד . והדיאלוג הזה חייב לכלול נשים . הייתי אומרת שהשאיפה שלנו לא היתה רק להמחיז את סיפורי התורה או המדרש , אלא תיקון עולם . האמנו שרק באמצעות יחסים קרובים עם המקורות , דרך קשר שאינו כבול בגבולות הממסד הדתי , תוכל התרבות היהודית ישראלית להתחיות , להתחדש ולהתפתח . חיפשנו דרך לגלות ולגאול את קולה של האישה - לא רק לשם שוויון פוליטי אלא מתוך אמונה עמוקה שתרבות צריכה להכיל את קולותיהם של כל חלקיה , ושגאולת הקול הנשי מחזקת את שורשיה של התרבות בקרב גברים , נשים וילדים כאחד . העסיקה אותנו השאלה מהו תפקידנו כאמנים בישראל של סוף המאה העשרים , ומה תוכל להיות התרומה שלנו לתרבות העולם . היינו עסוקות בגילוי הקשר האורגני לשורשים , למולדת , למגדר , להיסטוריה ולמיתולוגיה שלנו דרך התיאטרון ואמנויות הבמה . באופן אישי היה לכל אחת מאיתנו חיפוש משלה שבער בה : המשאלה של עליזה היתה מציאת תבנית דרמטית מתאימה למילה העברית על כל רבדיה . את החיפוש הזה היא מתארת כאן בהרחבה . ג'ויס , שהקדימה את זמנה בתפישתה התיאטרלית , ושהיתה אז בשנות השישים לחייה , חשה בהזדמנות לחלוק איתנו את הידע ואת הטכניקות החדשניות שלה . ואכן , חלק מהמתודות שבהן אנו יוצרות עד היום שואבות מתוך מה שלמדנו ממנה . רות , שהתגלגלה מלימודיה במכללה דתית לנשים אל לימוד טכניקות חדשניות בהפקת קול , חיפשה דרך לבטא את העוצמה היצירתית הגדולה שמצאה בתלמוד . היה לה ברור שהקול האנושי הוא האמצעי הנכון לכך .
|
|