מבוא זיקת התרבות היהודית המודרנית אל התנ"ך - הפרשנות היצירתית המגשרת

עמוד:11

לאשר את האותנטיות היהודית של היצירה המתחדשת אל מול ההשפעות של תרבויות העמים הסובבים והאתגרים שהציבו . אך חשוב להטעים את ההבדל בין המסורתי למורתי : בתנועות הדתיות המסורתיות והאורתודוקסיות נתלו מקור סמכותו של התנ"ך וכל שפעת תכניו בהתגלות האלוהית : "תורה מן השמים" או "תורה ; "מסיני ואילו בתנועות הדתיות המודרניות ובתנועות הלאומיות החילוניות תלו אותו בעם עצמו , בזיכרון תולדותיו ובממסדיו החינוכיים מנחילי המורשת . אלה ראו בכוח היוצר את תרבות העם שפע עליון ממקור על זמני , ואלה ראו בו שפע שנובע מן היכולות הרוחניות הטבעיות הגלומות בעם . אין פירוש הדבר שהתפישה הרואה ביצירת התרבות , ובכלל זה הדת , יצירה אנושית היא בהכרח כפירה באפשרות של התגלות אלוהית שמחייבת את האדם . האמונה באלוהים נוכח ומצווה המשיכה לפעם גם בתנועות הדתיות המודרניות ואפילו בתנועות הלאומיות החילוניות . הדתיות המודרנית נבדלה מן הדתיות המסורתית או האורתודוקסית בהשקפה לפיה גם תוכני ההתגלות האלוהית הם יצירת האדם , כלומר הם יצירה שמקורה בהיענות האדם לנוכחות אלוהית מחייבת , שאותה הוא חווה בטבע או בעומק נשמתו . כדי לרדת לעומקה של משמעות התמורה הגלומה בפנייה אל התנ"ך כאל מקור קנוני מחייב מכוח עוצמת היצירה האנושית הגלומה בו , יש לתת את הדעת להשלכותיה על היחס אל התורה שבעל פה , ובייחוד אל רבדיה הרבניים המאוחרים , שהם פרי הגלות . על פי ההשקפה הדתית מסורתית יש לתנ"ך , כ"תורה , "שבכתב חשיבות מכוננת בהיותו גילוי אלוהי מוחלט , ואילו ב"תורה שבעל פה" באים לידי ביטוי ההיבטים היצירתיים של חוכמת בני אדם שלמדו תורה ולמדו את המציאות שבה יש להגשים את מצוותיה . התורה שבכתב נחשבת אפוא למקור המוחלט של ההתגלות האלוהית , ואולם כשבוחנים מהי הסמכות הקובעת את נורמות המחשבה ואת ההתנהגות הדתית בכל תקופה ותקופה , נוכחים לדעת שזוהי כמובן התורה שבעל פה , ובדבריה האקטואליים ביותר דווקא . מורי הדרך ההלכתית היו תמיד , "אחרונים"ה ועל כן החיבור המגלם בתוכו את סמכות ההלכה בפועל הוא השולחן ערוך והחיבורים שהמשיכו לפרשו וליישמו . על פי ההשקפה השואפת ל"לידה , "מחדש לעומת זה , איבדה ספרות התורה

משכל (ידעות  ספרים)


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר