|
|
עמוד:10
התבוננות מתחיל להבשיל כבר בפרספקטיבה האמנותית של שנות ה 60 של המאה שעברה . נטייה להיפר ריאליזם בולטת באמנות של אנדי וורהול ( בקבוקי "הקוקה קולה" שלו , פחיות מרק הקמפבל , הדיוקנאות של מרילין מונרו , ( בציורי הקומיקס המונומנטליים של רוי ליכטנשטיין , בקופסות התאורה המסתוריות והמסחריות שמעצב הצלם ג'ף וול , ועוד . דיוקנאות אלה מבטאים מגמה החוזרת על עצמה : לייצג את כתב הסימנים , את ה"אייקונים" של התרבות הפופולארית במימד כפול : הן כמושא של תשוקה , הן כמושא של לעג ואירוניה . מבחינה זו בודריאר הוא מיצוי בלהי נמנע של תהליך המגיע לשיאו בסוף המאה העשרים . הדוגמאות האופייניות לכלכלה חדשה זו הן רבות : הייצוגים הטלוויזיוניים שעל פיהם אנו מנהלים את חיי הרגש והאהבה שלנו , כמו גם את חיינו הפרטיים , עגלת קניות בסופרמרקט כסמל לתרבות בה הכול נמצא על המדף וניתן לרכישה , הפטישיזציה של ההייטק כמושא של תשוקה וכוח , ארצות הברית כמרחב גיאו תרבותי שבו "החיים האמיתיים" הם לא יותר מחיקוי של סרט קולנוע שזה עתה יצאנו ממנו : " זה קסמה הגדול של אמריקה , שאפילו מחוץ לאולמי הקולנוע הארץ היא כל כולה קולנועית . המדבר שאתם חוצים הוא כמו זה שבמערבון , והמטרופולין היא מעין מסך סימנים . "ונוסחאות בודריאר מתאר תהליך היסטורי בן ארבעה שלבים שבו
|
|