|
|
עמוד:256
התקדמות , ביחס לזה שהייתי מטפלת לא מקצועית , שהיא אולי אישה טובה ואוהבת ילדים , אבל בלי השכלה פורמלית . כל השנים לא הצלחתי להתקבל ללימודים ואני פירשתי את זה שכולם נגדי . יצרתי לעצמי ממש כזו בועה של תסכול וחשבתי כבר להירשם בתל אביב . אבל מה , אמרתי לעצמי שאני תושבת הנגב ולמה שאני אלמד בתל אביב . חוץ מזה , איך אני אעמוד בנסיעות כל יום , כשיש לי גם שני ילדים , בעל וגם בית על הראש . כקיצור , בסוף קיבלו אותי למכללה . כשהתחלתי ללמוד הייתה לי נפילה נוראית . קודם כל , אני לא יודעת ללמוד . הרבה שנים לא ישבתי ולא הגשתי עבודות ואני גם לא יודעת להדפיס . הייתה נפילה נוראית . הייתה כמות עצומה של חומר ואני לא יודעת לקרוא . אז הלכתי ליועצת במכללה , סיפרתי לה והיא שלחה אותי למרכז התמיכה לסטודנטים . שם קיבלתי את ענת , החונכת שלי . התחלתי להרגיש שאני מתחילה לצעוד בדרך הנכונה : התחלתי לחסל פיגורים , למדתי להדפיס , למדתי לסכם ולהתארגן עם החומר . הארגון הוא הבעיה שלי . יש לי בבית ערמות של ספרים . כבר כולם בבית אמרו לי שאני משתלטת על שטחים , כי בכל שטח פנוי אני שמה את הקלסרים שלי . אני צריכה מרחב . אם אני רוצה , למשל , להתחיל להכין שיעורים במשהו , אני אוספת המון חומר ואז אני מתחילה . אבל כדי להגיע לחומר מסוים אני צריכה להוריד את הכל , לעשות סדר מחדש , ולא מצליחה למצוא את עצמי . ענת , החונכת שלי , עוזרת לי לעשות סדר בעניין הזה של ההתארגנות , או עם העניין של איך מסכמים חומר ומדפיסים . אני כבר מדפיסה עכשיו , מקבלת דחיפה קטנה מענת ואז אני ממשיכה לרוץ , כי להתחיל עבודה נורא קשה לי ורוב הלימודים שלי זה דווקא עבודות . עכשיו , בסוף השנה , אני מרגישה שהתחלתי להתאקלם במקום . אני מתמצאת בספרייה , אני יודעת איך מסתכלים על לוח המודעות ואיך לחלק את הזמן שלי . בהתחלה הייתי בשוק . הייתי באה להתנסות בבית הספר ולא ידעתי איך להכין שיעור , הייתי צריכה לצלם חומר ממחברות של חברות , וזה היה לוקח לי יום שלם . לא ידעתי איך להגיע לבד לספרים , לא ידעתי איך לחפש במחשב . אז למדתי בעל-פה איפה מוצג כל דבר על המדפים בספרייה . בקיצור , עכשיו אני מרגישה בסדר . הייתה בעיה בשיעור מחשבים . המסכים שם נורא קטנים וכל האותיות מבלבלות . לא הצלחתי לקרוא מהמסך , אבל אני גם לא יכולה כל רגע לקרוא למורה . לא ידעתי איך להגיד לה את זה , והיא התייחסה אלי כמו למטומטמת . קוראים לך פעם אחת , מסבירים לך פעם שנייה ואת עדיין לא יודעת איך שומרים חומר , את לא יודעת איך להגיע לתיקייה . נכון , קשה לי בזה גם בבית , כי אני נורא מתבלבלת בתיקיות במחשב . אבל ישבתי בכיתה ולא סיפרתי למורה . לא הייתי מסוגלת להגיד למורה כלום , כי אני מרגישה אשמה . אני מרגישה אשמה שיש לי את הנכות הזאת . לאט לאט אני מתפטרת מההרגשה הזו ,
|
|