|
|
עמוד:9
ו"בדלמיטים" , ( Bedlamites ) כלומר , משוגעים . בעיני סתם קורא הניכור העצמי רע הוא ומפחיד . באחר , שהאני פוגש אותו מחוץ לגבולותיו שלו , אין הוא רואה צל עמום בלבד אלא גם שד מזיד , דמון . קורא שכזה אינו קורא בהנאה ובהבנה אלא טקסטים שנראים לו כראי שלו עצמו , טקסטים מוארים באור האני המוכר לו . אוזנו המוסיקלית ועינו הרוחנית הדמיונית מוגנת עד דורשות מרצון ועיוורון מרצון מפני לחישותיו של הצל הזר , האחר , שבמעמקי אותה הנפש הקיבוצית שאינה שלו בלבד , וממילא הן מוגנות מפני מוסר ההשכל האנטי רציונלי האלייניסטי הדמוני . תכליתה הדידקטית האי רציונליסטית של שירה יפה , כל שירה , שלא כתכלית הדידקטית הרציונליסטית של הרטוריקה , היא להפנט , לכשף , לרמות את מנגנוני ההגנה , ולהוציא את הקורא הלכוד ברשתה מרשות האני המוכר והנעים אל רשות הלא אני הזר והמבחיל , השוכן בכל זאת בקרבו . למה זה פו מזהיר את קוראיו שלא יחפשו אמיתות דידקטיות ולא יחטאו ככה בכפירה הדידקטית בדת היופי ? מדוע הוא מייסר בשוטים סטיריים את שיריו של אמרסון ואת סיפוריו של הותורן על פגמים דידקטיים שהוא מוצא ברטוריקה של אמרסון , הרציונלית מדי והשקופה מדי , ובאלגוריזציה של הותורן , הבוטה מדי והשקופה מרי ? מעצם הדבר שפו המבקר מכוון את חצי ביקורתו כנגד הדידקטיקה הרציונליסטית של אמנות שקופה וברורה מדי נוסח שירי ההטפה של אמרסון וסיפורי האלגוריה המוסרית של הותורן , מעצם הדבר הזה אין ללמוד שפו הוא אנטי דידקטי מכל וכל ; אין ללמוד מזה אלא שהוא מבקש להמיר דידקטיקה
|
|