|
|
עמוד:9
כך שדובריו של פוגל מציגים תמונת עולם שהיא תמיד תוצאה של המתח שבין סדרות של ניגודים במרחב ובזמן - ה ' אז' לעומת ה'עכשיו / ה'כאך לעומת , 'שם'ה הקיום החיוני והמלא חיות לעומת חוסר תחושה של קיום , ההעדר הגמור והמוחלט . כשהיא דנה , למשל , בשיר 'רגלי ביון היום , 'תטבענה היא מבליטה את השורות המסיימות : 'ברחבי העתים / אךא עךרי סוסים אין בעלים / דוהרים אל הקץ // . ולב האלמה הולם פעם / טךם . 'יגוע יהודית בר אל מעירה כי הצירוף ' ברחבי העתים' הוא 'הבניה המשלבת זמן ומרחב אך פועלת לקראת המחשת הזמן דרך המרתו , 'במרחב והיא מבהירה ש'הסוסים "דוהרים אל הקץ " - לעבר מטרה שאינה קבועה במרחב , כי אם בזמן . גם הבית האחרון - "ולב האדמה הולם פעם / טרם יגווע" - דן בהיבט מרחבי ונצחי במונחים של מוות וכליה , הווה אומר - דן בהם כתהליך בזמן ( עמי . ( 183-181 וכך גם במאמר האחרון שפרסמה בחייה , הבוחן את היווצרותה ואת התקבעותה של תדמית ז'אנר האידיליה בשירה העברית . במאמר הזה מראה יהודית בר אל כיצד פיתחו חוקריה של הספרות העברית תדמית מסוימת של ז ' אנר האידיליה , המנותקת מיצירות הספרות שנכתבו במסגרתו . המהלך הזה גרם לכך ש'האידיליה עצמה , בגילומיה העבריים המרכזיים , סוטה כמעט בקביעות מתדמית זו ואפילו סותרת אותה ' ( עמ' . ( 100 יהודית בר אל מתארת בחריפות כיצד הסטייה מן התדמית שבנו החוקרים הביאה את חקר האידיליה העברית ל'ניסיון מתמיד להצדיק ולנמק תדמית זו וליישב בינה ובין היצירות העבריות , אף שספק רב אם אפשר לזהותה עם ז ' אנר האידיליה בכלל' ( עמי . ( 100 במאמר זה סוקרת יהודית בר אל את האופנים הנפתלים שנקטה הביקורת כדי להסוות ולסלק את 'נוכחותו המטרידה אך העקבית של הממד ה"בלתי אידילי" באידיליה העברית' ( עמ' . ( 103 היא מצטטת בהבלטה את דבריו של שלום שטרייט , שפורסמו בשנת , 1931 ומציינת שעמדתו החריגה היא 'שולית [ ... ] בתולדות הביקורת העברית' ( עמ ' . ( 113 שטרייט טען כי 'לא שקט ושלווה בלבד הנם מסגולותיה העצמיות , לא ששון ושמחה גרידא הם מתכונותיה העיקריות . לנגדי עיני היתה תמיד מרחפת באידיליה דווקא העצבות הגדולה [ ... ] רפרוף קל במיטב האידיליות העולמיות , הקלטיות , יאשר אמיתות ההרגשה הזאת [ ... ] כולל גם את טשרניחובסקי , שהוא ה"אידיליקן הטיפוסי" דווקא מפני שהאידיליה שלו כוללת בתוכה גם את הטרגדיה של הכליון שבה' ( מצוטט שם . ( דומה כי לו רק זכתה יהודית בר אל להמשיך במחקרה , נקודת המוצא של הדיון שביקשה לפתח בספרה היתה מתמקדת דווקא בגישה חריגה ושולית זו .
|
|