|
|
עמוד:9
" כתיבתו , דחוסה וסתומה , נדמית לעתים כפקעת אינסופית של משמעויות מתחלפות , משוללות מקור " . כותב גיש עמית בפתח מאמרו . וכך כותב שאול סתר בפתח מאמרו : כתיבה ביקורתית העוסקת ביצירתו של יצחק לאור צריכה להתמודד גם עם האופן שבו מכלול יצירה זה - ביקורת , שירה , מחזאות , פרוזה , מחקר - מבקש להגדיר את תנאי המובנות ( conditions of intelligibility ) שיאפשרו את הקריאה בו . היוצר חולש על יצירתו שלו ; והיצירה עמלה על העמדת תיאורית הספרות שמבעדה תוכל היא עצמה להיקרא . במילים אחרות , כדי לקרוא את לאור יש לקרוא עם לאור , להתחקות אחר הקול האומר את דברה של היצירה ולחקותו . מעבר לתמרור האזהרה שמציבים הכותבים לעצמם בבואם לכתוב על לאור , הם מסמנים תחושה מהותית לכתיבתו . גם אם טענותיהם של עמית ושל סתר נוגעות כל אחת בממד אחר של העניין , בשתיהן מפעמת חוויה של סחרחורת וחשש מפני אובדן איזו נקודת משען תפיסתית . היעדר חוויה של , "מקור" או של איזו הבנה ראשונית שממנה ייבנה המבנה המורכב , המתעתע , התוקף את מובנו שלו כמחלה אוטואימונית של טקסט . המודעות החריפה של לאור ושל כמה מקוראיו לקריאתם של פוקו ושל דרידה , המותירה בתחומי ההיעדר את ה"מקור" , "ממש"וה איננה איזו התפלפלות פילוסופית , אלא היא שיקוף פילוסופי לאיזו תשתית תפיסתית ונפשית עמוקה בעולמו של לאור בכל פניה של יצירתו הענפה . אותו אי שקט פסיכו מוטורי , אותה "התרוצצות" בלשונו , בין ניסוחים שונים לאותו דבר , זניחתם ברוגז , בעיטה במה שנדמה נייח מדי , אותה מודעות נרדפת לכוחו הרודף של ממסד / משטר , העסוקה תדיר בהתנסחות מחדש מחשש שהלשון תהפוך , עוד ברגע הדיבור , לסיסמה , מדבר " סובייקטיבי" ל"אובייקטיבי" בלשונו של לאור . אותן קפיצות עוויתיות מהסיטואציה אל מבט חיצוני עליה - כמו ילד החושש שמישהו צופה בו . החשש מן התמימות . החשש מפני הלעג שיולעג על התמים . כל אלה מחייבים את הקורא ביצירה הזאת לשאול שאלת יסוד : האם באמת חג העולם הספרותי הזה סביב הספק ? האם הרוגז , ההתרגזות כחוויה של כתיבה , המפעילה באורח כה יעיל , מרגש ומעורר את הקריאה בכתבי לאור , ממלאה את הספירה כולה ? האם באמת אין זו אלא "פקעת אינסופית של משמעויות מתחלפות , משוללות ? "מקור התשובה טמונה בשירים על האדמה , על הלידה ועל המוות , שלו ושל האנשים האהובים בחייו . לעולם של לאור יש מסד . יש בו "מראות שתיה" בלשונו של ביאליק . ובזיקה אליהם לא חל אותו ספק מאכל כל . המקור בעולמו של לאור הוא פשוט , " נאיבי" ומסורתי לגמרי . סערת הספק בעולמו של לאור אינה רק מסקנה פילוסופית . היא ביצוע ספרותי נרגש של בושה . בושה על הרגש ואיבה על העלבון שהוטח בו . בבואו אל האדמה , אל שכבת המגע בחיים ובמוות , נוטשת אותו הבושה . תהיה זו שגיאה יסודית לקרוא את לאור בלי התשתית היציבה , העמוקה , המתחייבת לאחוז בלי להרפות . תשתית של ערך ושל רגש , של שמחה ושל אבל . לא כאן המקום לראות את צמיחת השכבות של הבושה , הרוגז , הספק , האיבה , עד מבני הרוגז ( הביקורת ,
|
|