|
|
עמוד:8
סיפור הבריאה הזה מוכר לכל סיני , ומובלעת בו ההנחה הקונפוציאנית שיש שלושה "גדולים" ביקום : שמים , ארץ , ואדם . אבל הוא לא עתיק מאוד ; הוא מופיע לראשונה במאה השלישית לספירה . להון תן , התוהו ובוהו שנבקע , יש לעומת זאת היסטוריה ארוכה . שו היה הקיסר של הים הדרומי , הו - הקיסר של הים הצפוני , ואילו הון דון - הקיסר של המרכז . שו והו היו נפגשים לעיתים בארצו של הוךדון , והוא נהג בהם יפה ביותר . הם חשבו איך יוכלו לגמול לו על חסדיו , ואמרו : "לכל בני האדם יש שבעה פתחים כדי לראות , לשמוע , לאכול ולנשום , ורק לו לבדו אין ; הבה ננסה לנקוב בו חורים " . בכל יום נקבו בו חור אחד , וביום השביעי הון דון מת . קל לשער שסיפור המוסר הךאואיסטי הזה ( הוא מופיע בספר המהולל המיוחס לפילוסוף הגדול ג'ואנג ךזה מהמאה הרביעית לפנה"ס ) מבוסס על מיתוס קדום יותר ; ומכיוון שהשמות שו והו פירושם "בחטף" , "פתאום"ו מתקבל על הדעת שהכוונה לברק שבקע את הכאוס הראשוני . מכל מקום , גם אם התוצאה , לדעתו של הפילוסוף , היתה עגומה , ברור שכוונתם של השניים היתה טובה . לא כן הדבר לגבי הקיסר וו אי משושלת שאנג , בסיפור מעין היסטורי שמופיעים בו גם החורים וגם הברק , אבל אחרת : המלך הרשע הזה עשה בובה שקרא לה "אל , "השמים ושיחק איתה במין משחק קוביות , שבו אחד מאנשי המלך ביצע את המהלכים של האל . אל השמים הפסיד , והמלך התחיל לבזות אותו . הוא לקח נאד עור , מילא אותו דם , תלה אותו גבוה וירה בו חיצים , בקוראו "אני יורה חיצים . "בשמים כשיצא המלך למסע ציד בין הנהר הצהוב ונהר וויי , פגע בו ברק והרגו .
|
|