על המיתוס היפני

עמוד:173

מנשוא : את בת זוגו בדמות גווייה שורצת תולעים , בדמות מפלצת או חיה , ואפילו בדמות שדה מסוכנת , אוכלת אדם . אך אין ספק שסיפור ההסתתרות המופרסם ביותר במיתוס היפני הוא זה של אמאטראסו אלת השמש . אמאטראסו כועסת על אחיה הפראי סוסאנואו , ומחליטה להסתתר במערה . אפילה נופלת על העולם , ומתעורר צורך דחוף להוציא את האלה ממקום מסחורה . מיתוס ההסתתרות הזה נחוג מדי שנה בריקוד הקרוי . 'קאגורה' ייתכן שמקורו של המיתוס הוא בליקוי חמה , וייתכן שמקורו ב"היחלשותה" של השמש לקראת היום הקצר ביותר בשנה ; כך או כך , עצם הישנותו של הפולחן המתאר את הסתתרות השמש מעיד על החשיבות הנודעת במיתולוגיה היפנית לשניות של נוכחות והעדר , אור וחשיבה . האור נובע מחדש מדי שנה : נוכחותו אינה מתמדת או מובנת מאליה . מכאן גם מקומו המיתי והפולחני של החושך . טקסים יפניים רבים מבוצעים בחושך , ומיתוסים רבים מתארים אירועים המתרחשים בחושך . אנשים , חפצים ומנהגים מצויים תחילה באפילה , ורק אז יוצאים אל האור . חשוב גם להוסיף , שהקאמי ( האלוהויות היפניות ) אינם נוכחים בדמותם ובצלמם בתוך משכניהם - וזאת בניגוד לרוב הדתות המוכרות לנו . במשכן השינט 1 אין זכר לצלמים או לפסלים . כלי הקודש הכמעט יחידי במשכן השינטו הוא מראה , המצויה בקצה המשכן , שהוא לרוב אפלולי מאוד . במילים אחרות : אדם העולה למקדש שינטו ימצא אולם אפלולי שבקצהו מראה - כלי שאינו מייצג את האלוהות , אלא מוצב שם בהיעדרה . לכל היותר אפשר לשקף את האלוהות , אבל לא לבנות לה צלם . למעשה הדמות היחידה שהאדם המתפלל יפגוש בה היא השתקפותו שלו עצמו במראה . לא במקרה עומדים במרכזה של האסתטיקה היפנית שני מונחים המציינים היעדר : 'יוגך . 'רמה יוגן , פירושו יופיו של הנסתר .

מפה : מיפוי והוצאה לאור


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר