הקדמה: גדעון עפרת קץ־הקץ

עמוד:12

דרידה מתייחס להבטחה המשיחית שמבטיחים רוחות המסומן הנעדר : הבטחת התגלות , ארץ מובטחת , גאולה כזו או אחרת . מסתבר , שגם הבטחה משיחית שוכנת ביסוד , "כתיבה"ה בשורש הסימנים : כל מסמן נושא על גבו , בנוסף על מצבת המסומן , גם הבטחה של גילוי פשרו . קריאה היא ניסיון לממש את ההבטחה הגלומה בשפה , הבטחת המשמעות . אלא שמשמעות של סימן זה או אחר אינה נפרדת מהמשמעות הגדולה , דהיינו מהבטחת הנכחתו מחדש של המסומן האולטימטיבי . זהו הרובד המטאפיזי משיחי השוכן בעומק השפה : הבטחת הפשר המוחלט , הבטחת הגאולה ( כפועל יוצא מהתגלות האמת האולטימטיבית . ( כל מסמן מבטיח את שובו של המסומן . זוהי ההבטחה הגלומה ברעיון n , re-presentation ההנכחה מחדש , נוכחותו המחודשת של זה שנידון לאי נוכחות , להיעדרות , החייאת המת ... רוצה לומר , ההבטחה המארקסיסטית היא אך פן של הבטחה רחבה הרבה יותר השייכת לאופי הלשוני בכלל . בה בעת , זוהי תקווה שלא תמומש לעולם . זו האפשרות שהיא בלתי אפשרית ( וכבר היידגר הגדיר את המוות באפשרותו של הבלתי אפשרי . ( ביתנו פתוח תמיד ל"אורח" רם המעלה , ל"אליהו" - מבשר המשיח . אנו משוכנעים כי בוא יבוא , אף אם יתמהמה , ובצקלונו התשובה הנחרצת והסופית לשאלות הגדולות של האמת והפשר . אין בכוחנו לצפות את בוא האורח , ולכן אנו מותירים לו מקום פנוי ליד שולחננו , אלא שהפגישה עמו נדחית לעד . דחייה עקרונית המהותית לשפה , באשר ביקור "הרוחות" אינו נושא עמו אלא דחייה חוזרת של מימוש והכרה . כי הדחייה , השהיית הפשר הגדול , אף היא שוכנת ביסוד השפה : כל טקסט מבטיח לנו משמעות , בין כזו שהונחה בתשתיתו ( כלומר , בטרם

הקיבוץ המאוחד

ספרית פועלים


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר