פתח דבר

עמוד:13

ובין העולם הנורמטיבי . הן יכלו לסמוך עלי , שאם הדיבור על הזנות , שהן כה חוששות מפניו , יהיה מכאיב ומפרק , הן תקבלנה את הסיוע המתאים . כבר בראיון הראשון ביטאה זאת עפרה : אני אגיד לך מה עזר לי לבוא ולדבר איתך ... אמרתי , ענת היא מטפלת מקצועית והיא מכירה פה והיא יודעת מה זה זנות ומכירה אותנו , ואסירות . את לא רואה רק את מה שעשיתי , את רואה אותי , את עפרה , ואת יודעת איך היא תרגיש אחר כך , אם היא תתפרק , אם היא תתרסק , כל הדברים האלה . וזה היה מאוד חשוב לי . כאילו , מהסטודנטית [ שראיינה את עפרה על זנות ] מאוד פחדתי . כאילו , היא לא , בלי לפגוע , היא לא מקצועית , היא לא יודעת , היא לא מכירה אותי . צריך להבין את מה שאני חוויתי , את מה שאני הרגשתי . רק מישהו , רק אישה כמוך יכולה להבין מה הרגשתי ומה חוויתי , והיה חשוב לי שיבינו מה חוויתי ומה הרגשתי . היה מאוד חשוב לי . למרות הכאב , הבושה והרצון לשכוח , הרגישו הנשים מחויבות מוסרית לדבר על הזנות . הן היו מוכנות לעבור את החוויה של מתן עדות על הזנות - חוויה קורעת , מכאיבה ומפרקת , שאיימה לפרק את המארג העדין והשברירי של החיים הכמו נורמטיביים שהן בנו . רוב הנשים אמרו שהן מרגישות צורך לדבר על הזנות למען הילדות שעדיין לכודות במעגלי הזנות . ייתכן שצורך זה סימל גם את הפנטזיה שלהן למצוא מחדש את הילדה הקטנה שהן היו , שהופקרה שנים רבות כל כך , ולהצילה . לא רק עבור הנשים הייתה החוויה קשה . במהלך המחקר עברתי גם אני חוויה טראומטית ומפרקת מהקשות שחוויתי מימי . הרגשתי כמי שנקרעת מן החברה האנושית ונקלעת אל תוך גהינום של רוע . המסע אל עולם האפלה של הזנות האיר את עיני להבין כי אותו תהליך המאפשר מעשי זוועה אנושיים לאורך כל ההיסטוריה , מתרחש בדיוק גם בהקשר של הזנות . תהליך זה גורם לכולנו כפרטים וכחברה לעמוד מנגד לנוכח שואת הנשים , הילדות והנערות שנלכדות בזנות , ולהפקירן . כאשר מדובר בזוועות שקשה לשאתן - הרצון לא לדעת , לא לראות , להכחיש , להתנתק , קיים בתודעת הציבור הרחב בדיוק כמו בתודעת היחיד . שנים ארוכות עבדתי כפסיכותרפיסטית עם נשים מכל מגזרי החברה , שחלקן עברו טראומות קשות של אונס , התעללות מינית בילדות ואלימות . הכרתי היטב את המפלצת של גילוי העריות , ואת חומות

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר