פתח דבר

עמוד:12

. history of incest" ( Herman , 1984 ) הניסיון הקליני הראה , כי במהלך הטיפול השוטף נמנעות הנשים מלדבר על הטראומות הקשות . הרציונל של המודל של הרמן מתבסס על כך שלחץ הזמן יאפשר ויחייב עיבוד של גרעין החוויה הטראומטית , שנשארת לא מעובדת ולא מדוברת בהתערבויות ממושכות . הגבלת הזמן נועדה להציע מבנה שיאפשר הכלה של החלקים הרגרסיביים של הטיפול , שנגרמים עקב פתיחה אינטנסיבית של הזיכרונות הכואבים . הקבוצה מספקת הזדמנות להקלה של טראומות העבר , ואפשרות לנשים להשאיר את העבר מאחור ולהמשיך בחייהן . בקבוצה השתתפה תקווה , שבלטה ביופיה , בחוכמתה , ובעיקר בחוש ההומור הנפלא שלה ( למרבה הצער , תקווה עזבה את השיקום בהוסטל והיא עדיין לכודה במעגלי הסמים והזנות . ( באחד המפגשים אמרה תקווה משפט שנחרט עמוק בתוכי : הקבוצה הזו נפלאה . זו הזדמנות ראשונה בחיים שלי לדבר על כל מה שלא דיברתי כל השנים . כל מה שהביא אותי למקום שאליו הגעתי . אבל צריך לעשות קבוצה כזו גם על הזנות . זו הטראומה הקשה ביותר שעברנו . כולנו . אנחנו לא מעיזות לדבר על זה . פה אני מבינה שצריך לדבר על הקטעים הכי קשים . ההשפלה , הכאב . איך היינו עומדות שם בבורסה והיינו עושות משא ומתן עם הקליינטים : מה את נותנת , תמורת כמה כסף . זה הדבר הכי משפיל שיש בעולם . אז לראשונה שמעתי את הנשים מדברות במפורש על טראומת העיסוק בזנות , והבנתי כי משהו מרכזי בחוויה של הנשים נשאר לא מדובר גם במסגרת הטיפולית שלנו . הבנתי שעלינו למצוא דרכים להתמודד עם טראומת העיסוק בזנות . אך לנוכח חומות השתיקה של הנשים , העדר ידע מקצועי בעולם כולו באשר לטראומת הזנות , והיסוס אישי להתמודד עם הנושא , התקשינו לעשות זאת . דבריה של תקווה המשיכו ללוות אותי . שם בקבוצה חדרה להכרתי ההבנה , שקיימת טראומה נוספת , קשה , שלא ניתן לתארה במילים , ( unspeakable ) חוויה קיצונית אף יותר מטראומת ההתעללות המינית בילדות . שנתיים נוספות חלפו עד שהתחלתי את המחקר על הזנות . הייתה לי גישה מיוחדת לנשים - גישה שמעט חוקרים בעולם זוכים לה . בקרב הנשים שעסקו בזנות היה לי "קרדיט" שמקורו בשנים ארוכות של פעילות טיפולית וציבורית למענן . הן הרגישו שהן יכולות לבטוח בי , שאני מצליחה לשמוע אותן מעבר לקירות הזכוכית שהן מציבות בינן

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר