א. מבוא

עמוד:13

א . מבוא צליין - אומר לנו המילון - הוא עולה רגל למקום קדוש . גיבורו של הסיפור , שבו אנו דנים כאן , הוא צליין חילוני , עולהירגל שאין לו מקום קדוש . צליינותו היא תנועת נפש , צמא מסויים , אי שקט , מרי . עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה . העובדה , שניתן אולי לנסח באותו אופן עצמו את המצוקה הרוחנית הבסיסית של זמננו , עשויה להפוך את הדיון על הסיפור הצליין חילוני , לפחות בעקיפין , לדיון על עצמנו . רבים יהיו מוכנים היום להעיד , שיאוש אינו הדבר הגרוע ביותר . הריק - קשה ממנו . גם כשממלאים אותו חפצים והמולה . הבעיה היא למלא חיים חלולים במשמעות . השאלה , אם הצליינות הסיזיפית מן הסוג שיעסיק אותנו בעבודה הזאת הוא רק פתרון לתקופת מעבר ( נאמר : עד לתקופת האמונה הבאה , ( אינה גורעת מאצילותה . למרבה הפלא - והתקווה - רבות דווקא במאה החילונית הזאת היצירות שהפאתוס הצלייני הוא לבן ומניען . ואם הפכנו את גבנו אל ההיבט הזה שלהן - אולי מטעמים של נוחות פיליסטרית או של "בון טון" של הזמן - בל נתמה אם לעתים קרובות החטאנו את לבן ועיקרן . ואגב כך , החמצנו איזה דבר גורלי - הנקרא לזה בשורה ! - לתיקון חיינו . רובנו נולדנו לתוך עולם חילוני . את אלוהים פגשנו כמטאפורה , כקישוט , כמלה שימושית . לכל היותר כאלוהי אבותינו . עדיין לא יכולנו לשער , עד כמה הסתר פנינו מסגיר הסתר פנים אחר . שפויים היינו . פכחים ושפויים , עתידים היינו ללמוד אחר כך , שהמאה ה 18 המיתה אותו והמאה ה 19 קברה אותו . אם אמנם כך הוא , כי אז צלו הוא שקם לתחייה במאה שלנו בצורת העדר . ההעדר יתפוס מקום חשוב בדפים אלה . ההעדר יכול להיות נוכח מאוד . מי שישב בין אנשים והביט על כיסא ריק ( שיושבו אינו עוד בין החיים ) יודע זאת . ההעדר יכול להיות אלים . מי שנכנס לחדר מלא אנשים והכריז : "מה זה , אין פה אף אחד - " ! "חיסל" את הנוכחים למען מישהו נעדר . והוא יכול להיות משהו גדול ועצום . מי שהרגיש לפתע פתאום - ובדרך כלל אגב איזו התרחשות של מה בכך - איך נשרו המחיצות ולרגע היה לאחד עם איזו הוויה אינסופית , יודע זאת . איש זה לעולם לא יוכל עוד להינתק לגמרי מזכרון הרגע המבורך ההוא . גם לא יוכל לעולם להשיב

הקיבוץ המאוחד


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר