|
|
עמוד:736
בלעדית לניהול מערכת השמירה על הסביבה . במשטרים שלא קיימת בהם תרבות שיתופית עמוקה , מהלך כזה יכול לתמוך בהנצחת האתוס הטכנוקרטי ולמנוע יצירת מנגנונים מוסדיים שיאפשרו שיתוף אינטנסיבי ( וישיר ) של הציבור בהכרעות סביבתיות . טענה זו מבטאת עמדה פרשנית בדבר מהותו של משטר דמוקרטי . היא משקפת הסתייגות עקרונית ממשטר דמוקרטי שמערכת השלטון שלו נשענת על אתוס טכנוקרטי ובלתי שיתופי . חשוב לציין כי לשיתוף הציבור יכול להיות גם ערך פונקציונלי - במובן של שיפור ההגנה על הסביבה - שמשקלו יהא גדול יותר ככל שהיכולת המקצועית של הביורוקרטיה השלטונית תהא נמוכה יותר . כשלעצמו , עיגון חוקתי של זכויות סביבתיות , כפי שהוצע בהצעת חוק יםוד ; איכות הסביבה , לא ישרת את היעד של יצירת מערכת קבלת החלטות שיתופית יותר , מאחר שלבתי המשפט , בתפקידם כ"מפקחים , "חוקתיים אין בדרך כלל יכולת לחולל שינוי משמעותי באתוס השיתופי של המנהל הציבורי . כפי שצוין לעיל , הפיקוח השיפוטי נסמך , בהכרח , על התשתית הקיימת של מערכת קבלת ההחלטות במנהל . מקום שתשתית זו אינה מ 3 ו 00 ת על תרבות " , "שיתופית לא יוכל בית המשפט , ובכלל זה בג"צ , לשנותה . "תרבות טכנוקרטית" אינה 28 מגנובים אלה צריכים לאפשר , למשל , את שיתופו של הציבור , באופן ישיר ולא רק באמצעות נציגים , בתהליכים של התקנת תקנות ובהפעלה של סמכויות פיקוח ( למשל , מתן היתרים . ( שיתוף הציבור מחייב גם שקיפות מלאה של התהליכים השלטוניים , שכן ללא שקיפות , לא ניתן לקיים דיאלוג רציונלי . סעיף ד 2 להלן וכן נספח 2 למאמר זה סוקרים את רשת הסמכויות הסביבתיות בדין הישראלי מהפרספקטיבה של עקרון השיתוף . 29 לשיתוף הציבור יכולה להיות משמעות פונקציונלית גם בהנחה שרשויות השלטון אינן סובלות מחסכים מקצועיים , למשל מאחר שהוא יכול למזער את הסכנה של השתלטות גורמים פרטיים על רשויות השלטון . 30 בית משפט יכול לבחון אם הרשות פעלה בהתאם למסגרת הפרוצדורלית לקבלת ההחלטות שנקבעה בחוק ( למשל , אם קיימה הרשות את חובת ההיוועצות המוטלת עליה בחוק . ( ראו בהקשר זה , למשל , בג"צ 5711 / 02 העמותה למען מדע מוסרי נ' המועצה לניסויים בבעלי חיים ( טרם פורסם , החלטה מיום . ( 11 . 11 . 2002 אולם יכולתו של בית המשפט ליצור בעצמו תשתית פרוצדורלית לשיתוף הציבור מוגבלת ביותר . ההחלטה בעניין ועדת התשתיות , לעיל הערה , 5 מדגימה יפה את מגבלות הפיקוח החוקתי . באותו עניין התייחסה השופטת דורנר למועדים הקבועים בסעיף 76 ג לחוק התכנון והבנייה , אשר לטענת אדם טבע ודין לא אפשרו דיון ראוי בתוכניות תשתית . השופטת דורנר קובעת כי פרשנות ראויה של החוק , המתחשבת באמנות בינלאומיות שמדינת ישראל הצטרפה אליהן , דורשת "מהרשות את התאמת הזמן הדרוש לבחינת מכלול השלכות התוכנית הספציפית על איכות הסביבה ; ואך מובן הוא , כי דרישה זו תעמוד לביקורת שיפוטית במסגרת בחינת סבירות החלטת הרשות .
|
|