|
|
עמוד:13
וצח ובין ותובות א פוליטית 24 שעות אחרי [ הרצח , [ אבא שלי אומר שצריך לצאת למלחמת אחים . שאין פתרון אחר ושאני חייבת את זה לילדים שלי . הילדים שלי ? על מה אתה מדבר ? אני זה הילדים . " שרון קנטור , זמן תל אגיב 10 . 11 . 95 , עוזי וייל קרא לספר הביכורים שלו , שראה אור בשנת , 1991 "ביום שבו ירו בראש . "הממשלה וייל , כך נדמה לי , היטיב לנסח משהו שרבים הרגישו . אני בטוח שהוא לא התכוון לחזות , וגם לא חזה , את הרצח של רבין . לא זה העניין . אבל כשהוא נתן דווקא את השם הזה לקובץ הסיפורים שלו , סיפורים מהסוג שהביקורת נוהגת לכנות , "מקומוני" הוא הצביע על איזה מתח בלתי נסבל בתרבות הישראלית , בין האישי לבין הכללי . על איזו תחושה שמשהו בפוליטיקה הישראלית הולך ומוחק את האישי . כותרת המשנה של הספר היא "סיפורי , "אהבה והוא אינו מדבר על פוליטיקה . הוא מדבר על חיים יומיומיים של אנשים צעירים ומתמקד במובהק בעולם הפרטי . אבל הכותרת המתנוססת מעל הסיפורים כולם היא תזכורת לכך שהחיים הפרטיים מתנהלים כאן על תנאי . שהם מתנהלים עד שיקרה הדבר הבא . עד היום שבו יירו בראש הממשלה , עד ליום שבו תפרוץ מלחמה . דבר דומה עשה אתגר קרת כשקרא לקובץ סיפוריו , שדווקא התמימות היא ממאפייניו הבולטים , "געגועי . "ר'לקיסינג גם התמימות זקוקה לתחכום כדי שיגונן עליה . כדי שיחצוץ בינה ובין המציאות הפוליטית . הספרות של השנים האחרונות , לא רק הספרות הצעירה , היא ברובה לא פוליטית . היא מעמידה את הפרטי במרכז , וכאילו אומרת לנו שהעיסוק בפרטי הוא לא רק לגיטימי , כי אם ממש דחוף . הגיוס המתמיד של משאבי הנפש לטובת הכללי , ההכפפה של כל מה שפרטי לטובת מטרות לאומיות בהולות תמיד , הופך על פיהם את סדר הדברים . הרי הפוליטקה קיימת בשביל להבטיח את היומיום , שבו מתנהלים חיים נורמליים , שבו אנשים קמים לעבודה , ומתחתנים , ומולידים ילדים . ואוכלים ונושמים . אנחנו לא נושמים בשביל לעשות פוליטיקה . אנחנו עושים פוליטיקה בשביל לנשום . אבל הפוליטיקה בישראל הפכה מחניקה מדי . והרגע בו ייחנק הפרטי , הוא גם הרגע בו תאבד הפוליטיקה את צידוקה . כל עוד הבעיות הפוליטיות הבוערות נגעו לעצם קיומנו , והיה ברור לכל
|
|