|
|
עמוד:10
הייתה לשמר את הסיפור העממי . עם העלאתו של הסיפור העממי על הכתב , הוא מנציח דרך סיפר מסוימת , ערכים ונורמות של תקופה מסוימת , ואינו יכול להתאים את עצמו עוד לקהלי יער שונים . הפונקציה של סיפור העם ככלי היכרות וכלי להעברת מסרים , לא נשתנתה עם המעבר למעשייה המודפסת , אבל הסופרים הצרפתים כמו שארל פרו ( C . Perrault 1697 ) הנציחו ומיסדו את המעשיות והפכו אותן לכלי חברתי שדרכו הועברו קודים התנהגותיים מסוימים , שהתאימו לחברה הגבוהה בסלונים הספרותיים , ולאו דווקא לקהל האיכרים הרעב שסיפר אותם קודם לכן . עלי יסיף ( יסיף ( 1994 הוסיף , כי סיפור עממי חייב להיות כוה שהוכח כי הוא הופיע בחברה נתונה שוב ושוב , ובכל פעם בעיצוב מחודש . יסיף הוסיף ויצר את המושג "הקיום המרובה" , ( Multiple Existence ) שעל פיו סיפור העם הופיע בנוסחאות שונות בקרב קבוצה חברתית נתונה , או בין קבוצות חברתיות שונות . יסיף טען כי הקריטריון של " העברה מדור לדור" אינו ניתן בהכרח להוכחה בעור "קיום מרובה" הוא נתון המאפשר מחקר מדעי . מכל מקום , ברור כי ז'אנר המעשייה , המקובל במאה וחמישים השנים האחרונות כז'אנר מרכזי בספרות הילדים - החל את דרכו במעשיות למבוגרים , ונמשך כך אלפי שנים . מבוגרים סיפרו את המעשיות למבוגרים והעבירו את הסיפורים מאב לבן , וממספר עממי אחד למספר אחר . רק עם היווצרות ספרות הילדים , לפני כמאתיים שנה לערך , הוסב הז'אנר לילדים , ומאז הוא החל "להישפט" בקריטריונים נוספים ואחרים מאלה שאפיינו את חקר המעשייה כספרות עממית . הנימוק מדוע הוסבה וסוגלה הספרות העממית בכלל ( משלים , אגדות וכדומה ) והמעשייה בפרט לילדים , עולה באופנים שונים גם על ידי אנשי פולקלור וגם על ידי אנשי חינוך . עליזה שנהר ( 1982 ) ואחרים מציגים את המכנים המשותפים בין הספרות העממית לספרות הילדים . יסודות משותפים אלה הם גם תימטיים וגם צורניים : מבנה העלילה החד קווי , הבלתי מורכב , הדמויות המאופיינות כחד ממדיות , "טובות" או , "רעות" החזרות המרובות ועוד יותר , הדרמטיזציה הנוצרת באמצעות הדיבור הישיר ( או דו השיח , ( והמערכת המוטיבית , המשתמשת הרבה במוטיב של החלש המנצח המלטפת את n , "אני"ה , ego של הילד החלש , המצוי בעולם אלים ובלתי מובן . זוהר שביט ( שביט , ( 1996 תוך השוואת גרסאות שונות של סיפור "כיפה , "אדומה מראה כי רק לאחר התגבשות "מושג הילד" בתרבות ( במאה ה , ( 17 החלה להיווצר החלוקה הדיכוטומית בין עולם הילדים לעולם המבוגרים , חלוקה שלא הייתה קיימת קודם לכן . חשיבה דיכוטומית זו הביאה לכתיבת ספרות מיוחדת לילדים , ספרות שלא יכלה להיות קיימת לפני היווצרות המושג . "ילדות" שביט מציגה שלבים בהתפתחות מושג הילדות והילד , כשלפני היווצרות המושג ראו בילד "מבוגר , "קטן בהמשך ראו בו מקור לשעשועים , ורק מאוחר יותר החלו לראות בו יצור עצמאי , בעל צרכים מיוחדים לו , כילד , שהמבוגר הוא האחראי לחינוכו , וככלי מחנך השתמשו גם בסיפורי המעשיות . המאה העשרים , וכן תחילת המאה העשרים ואחת , מצאו את המעשייה כ"קולב מתאים"
|
|