|
|
עמוד:14
החדשה . במקום להתעלם מהעולם החדש והמבלבל , התייחס אליו ר' משה כאל המציאות הנתונה , אליה יש לתת מענה הלכתי ותורני . הקורא ב'אגרות משה' פוגש מיד את העולם המודרני על כל מאפייניו - בלי לחוש כל נימה של תרעומת על השינוי או נוסטלגיה כלפי העולם שהיה ואיננו . ר' משה היה פוסק–משרת , הרואה בעמלו חובה כלפי הקהילה וכלפי המסורת , חובה פשוטה אותה יש למלא בתמימות וביושר . את החובה הזו מילא בהתאם לאותן דרכים ותפיסות שינק ממסורת הפסיקה האשכנזית–ליטאית , מסורת שכמעט ונכחדה בדור שאחרי השואה . גאון ונלבב ר' משה נודע באישיותו הנלבבת . הוא הקשיב לכל מי שפנה אליו בתשומת לב מלאה , והקפיד לסגור את כל הספרים הפתוחים לפניו כדי לא לתת לפונה תחושה שהוא מהרהר בדברים אחרים . בני משפחתו מספרים , שלמרות זמנו היקר כל כך , בשל שקדנותו העצומה , תמיד השיב לפונים אליו - גם אם היה מדובר בדברים של מה בכך . גם כאשר היה כבר פוסק ידוע , היו אנשים שהמשיכו להתקשר אליו כדי לברר את זמן הדלקת הנרות בערב שבת , או אפילו כדי לתרגם סתם מכתב מרוסית , ור' משה מעולם לא סירב . הוא היה עניו באופן קיצוני , ומעולם לא היה מודע להערצה שרוכשים לו . כשנכנס לאולם ואנשים קמו לפניו , הוא היה מפנה את ראשו לאחוריו לראות בפני מי קמים . ענוותנות טבעית זו לא מנעה ממנו מלהבין את מעמדו כפוסק מרכזי . הוא התמיד להביע את עמדותיו באומץ רב , גם כאשר היה הדבר כרוך באיומים על חייו . הרב משה פיינשטיין שימש כרב–קהילה בזמן שהותו בברית המועצות , ואילו בכל שנותיו בארצות הברית שימש כראש ישיבה . שני תפקידים אלה נמזגו בו בהרמוניה : הוא היה רב הקשוב לבני עדתו בסבלנות רבה , המבין את צרכי האדם הפשוט ואת דרך חשיבתו ; בד בבד הוא היה גם ראש ישיבה הנדרש להלכה מתוך הבעת עמדה למדנית , היורדת לשורש כל סוגיא תלמודית . כראש ישיבה הוא היה קשוב לתלמידים קטנים וגדולים כאחד , כמחנך מעמיק ומסור .
|
|