א. בימי משבר עם נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי

עמוד:391

להיראות כמי שמתערב בענייניו של אשכול . ואילו אשכול הקפיד שלא לעורר את הרושם שהוא מבקש למחוק את חותמו של בן גוריון . הוא עשה כל מאמץ להבהיר שהוא עומד בראש ממשלת המשך , ובחורשים הראשונים לכהונתו נמנע מלהחליף את הפקידות הבכירה במשרד ראש הממשלה ובמשרד הביטחון , שאנשיה היו ברובם ממקורביו של בן גוריון . במערכת הפוליטית ובעיקר במפלגות החברות בקואליציה התקבלה כניסתו של אשכול לתפקיד בצורה טבעית וללא ערעור על סמכותו . זה זמן הוא נחשב ליורשו הוודאי של בן גוריון וממילא עסק בשורה של עניינים ברמה הלאומית שבן גוריון מיעט לעסוק בהם , ובראש ובראשונה בנושאי כלכלה ובענייני חברה שנגזרו מהם . עם זאת היה על אשכול להתמודד עם הקושי שנבע מהכניסה ל"נעליו הגדולות" של בן גוריון . אף על פי שבן גוריון רכש לו יריבים לא מעטים , הוא עדיין נתפס בעיני רבים כמנהיג משכמו ומעלה , דמות בעלת חזון ותחושה היסטורית , נואם חד לשון ואישיות כריזמטית שנפגש עם מנהיגים בעולם ושנהנה מיוקרה בין לאומית רבה . לאשכול חסרו רבות מהתכונות הללו . הוא נתפס כדמות נטולת ברק ונואם חלש , איש מפלגה שלא היה מוכר בעולם הרחב ושרכש את מעמדו בזירה הפנימית בעבודה יומיומית קשה בתחומי ההתיישבות , המים , ההגנה והכלכלה . על אף ההערכה לפועלו ולהישגיו האישיים היו מי שתהו אם יכול אשכול להיות מחליף ראוי לבן גוריון , על אחת כמה וכמה בתפקיד שר הביטחון . אורי לוברני , מנהל לשכתו של אשכול ויועצו המדיני , העיד שבימיו הראשונים בתפקיד ראש ממשלה ושר הביטחון חש אשכול חוסר ביטחון . העמידה בראש הפירמידה והאחריות הכרוכה בה היו חדשות לו , וכפי שמעיד מכתבו לדליה כרמל , הדבר גם הפחיד אותו מעט . יתר על כן , לראשונה בחייו נדרש אשכול לכוון את מדיניות החוץ של ישראל , שער לאותה השעה עסק בהן בעיקר מן ההיבט הכלכלי . הוא היה חסר ניסיון בנושאי מדיניות חוץ וחש , כפי שאמר למקורביו , שאינו "מבין בצבא , " משום שפעילותו הביטחונית נקטעה בסוף 1948 כשפרש ממשרד הביטחון . לפיכך השקיע אשכול זמן רב בלימוד הנושאים שבהם היה עליו לטפל . הוא נעזר לשם כך בוותיקי המשרד שנותרו בתפקידיהם , ובהם לוברני ומנהל משרד ראש הממשלה טרי קולק , ובבעלי תפקידים בכירים אחרים . אמנם באותן השנים עבר מוקד ההתעניינות - בקרב קובעי המדיניות ועוד יותר מכך בקרב הציבור הרחב - מענייני ביטחון ומדיניות חוץ לענייני פנים . אולם מתחת לפני השטח חלו מספר התפתחויות , שרובן נעלמו מעיני הציבור הרחב , ואלה חייבו את אשכול להשקיע בחודשים הראשונים לכהונתו מאמצים ניכרים בשאלות מדיניות החוץ והביטחון הלאומי ובמרכזן במערכת היחסים עם ארצות הברית . האסטרטגיה של מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל גובשה בשנות החמישים ועקרונותיה המרכזיים נבעו בראש ובראשונה מן הצורך להבטיח את קיומה של המדינה . לפיכך נקבע עקרון המפתח שעל ישראל לשאוף ליחסי קרבה עם מעצמה גדולה שתבטיח לה מטרייה צבאית , ושתספק לה חימוש הכרחי . לנוכח יחסו הקריר של הממשל האמריקני לישראל החל משנת 1953 ( ראה פרק שביעי ) ודחייתו את בקשתה לחתום עמה על הסכם הגנה רשמי ולספק לה נשק חריש ובמיוחד נשק התקפי , נעשתה צרפת לבעלת ברית בלתי כתובה של ישראל ; היא מכרה למדינה הצעירה במחיר מלא נשק חדיש וטכנולוגיה מתקדמת ועזרה לה בהקמת כור גרעיני בדימונה , שבנייתו החלה בשנת . 1957 בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים חלו בצרפת תמורות שעוררו ספק בישראל אם אפשר לסמוך עליה בתור ספקית נשק לטווח ארוך , ובכללן : עלייתו לשלטון של הגנרל שרל רה גול במאי 1958 וסיום המלחמה כאלג'יריה נגד התנועה הלאומית המקומית , שתבעה עצמאות . אשכול הביע כבר בשנת , 1958 במכתב לאלישבע , את חששותיו מעלייתו של דה גול לשלטון ומהשפעתה על יחסי צרפת ישראל , משום ש"מי יודע אם לא יפזול לקראת הרוסים ואולי גם יחפש דרך לערבים . " ביולי 1962 קיבלה אלג'יריה את עצמאותה ובכך הסתיימה המלחמה שהולידה עימות חזיתי בין צרפת לעולם הערבי , ושיצרה את שילוב האינטרסים המיוחד שלה עם ישראל . התפתחויות אלו והרגשת הביטחון העצמי כעקבות מבצע קדש חוללו שינוי מסוים באסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל . קובעי המדיניות בישראל נטו עתה להתבסס על יצירת אפקט של הרתעה מתמדת כלפי מדינות ערב על בסיס עצמה צבאית וחימוש התקפי מתקדם ; הרתעה זו אמורה היתה להניע אותן להסכים בסופו של דבר לשלום עם ישראל על בסיס הסטטוס קוו המדיני . עם זאת נותרה בעינה ההכרה שיש לחפש את חסותה של מעצמת על , אם

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר