ג. השנים האחרונות במשרד האוצר - "מדיניות כלכלית חדשה" נוספת

עמוד:373

כ 75 % מסכומים אלו הגיעו בצורה של תקבולים חד צדדיים , שעמדו על כ 300 מיליון דולר באותן שנים , ואת היתרה סיפק ייבוא ההון - בעיקר ממלווה העצמאות וכן מאשראי אמריקני לטווח ארוך . אולם רק כ 40 % מהתקבולים החד צדדיים התקבלו מן העם היהודי , בצורת מגביות , וכמחצית ואף יותר מכך התקבלו מן השילומים מגרמניה . כיוון שהסדר השילומים צפוי היה להסתיים באמצע שנות השישים , חזו קברניטי המשק שגם אם הפער בין ערך הייבוא במונחי מטבע חוץ לבין ערך הייצוא יישאר ברמה שהיתה אופיינית לראשית העשור , תיווצר בתוך כחמש שנים בעיה חמורה של מימון עודף הייבוא . יתר על כן , צמיחה מהירה של המשק , שהיתה המטרה המובהקת של ה"מדיניות הכלכלית החדשה" בשנת , 1952 עלולה היתה אף להגדיל את הפער . הפתרון המתבקש לתחזית הזו היה להחיש בצורה משמעותית את קצב גידול הייצוא בהשוואה לזה של הייבוא . תהליך המרצת הייצוא וריסון הביקוש לייבוא חייב טיפול בשער החליפין . מאוגוסט 1954 ועד פברואר 1962 עמד השער הרשמי הנקוב והבלעדי על 1 . 8 לירות לדולר . אך בתקופה זו עלו המחירים בישראל במונחי מדד המחירים לצרכן בכ , 37 ^ ומשמעות הדבר היתה ששער החליפין הראלי נשחק במידה ניכרת . שחיקה זו , שהלכה וגדלה מרי שנה , פגעה בכדאיות הייצוא והוזילה את מוצרי הייבוא בהשוואה למחירי המוצרים המקומיים , וכפועל יוצא הביאה לגידול בעודף הייבוא . התפתחות זו שחקה גם את הערך במונחי כושר קנייה של תקבולים חד צדדיים במטבע חוץ , כגון המגביות של הסוכנות היהודית , של תקבולי הממשלה משילומים וממלווה העצמאות ושל ייבוא ההון הפרטי , שהיקפו היה מצומצם . הממשלה התמודדה עם המציאות הכלכלית הזו באמצעות מדיניות פרטנית שהפלתה בין מוצרי ייבוא , מוצרים מקומיים ומוצרי ייצוא . במדיניות זו היו שלושה מרכיבים עיקריים : היטלים על ייבוא , הגנה מלאכותית על תוצרת הארץ וסבסוד הייצוא . שיטת ההיטלים על הייבוא נועדה להקל על הקשיים במאזן התשלומים ובמסגרתה נקבעו שערים אפקטיוויים שונים לשלוש קבוצות מוצרים וההפרש בין השער הגבוה לנמוך הגיע ל . 50 % כך למשל עמד בשנת 1961 שער החליפין הרשמי על 1 . 8 ל"י לדולר , אולם כתוצאה משיטת ההיטלים עמד השער הממוצע האפקטיווי לייבוא על 2 . 45 ל"י לדולר . ההיטלים על מוצרי ייבוא שימשו גם להגנה על תוצרת הארץ מפני מוצרים מתחרים . דרך נוספת להגן על מוצרים מקומיים היתה הטלת מכסות ייבוא על מוצרים מתחרים , ובמקרים מסוימים - בעיקר בכל הקשור למוצרי חקלאות - אף איסור מוחלט על ייבואם . הסובסידיות שניתנו לייצוא הותאמו לכל ענף וענף . כך למשל ייצואני ההדרים קיבלו תמורה לפי שער של 2 . 52 ל"י לדולר ( ערך מוסף , ( היהלומנים — לפי שער של 2 . 65 ל"י לדולר , וייצואני מוצרי תעשייה — לפי שער של 2 . 77 ל"י לדולר . שיטה זו של עידוד הייצוא הופעלה לעתים אפילו על סחורות של מפעלים בודדים וקיבלה לפיכך את הכינוי שיטת "מאה שערים . " מדיניות זו טופחה בעיקר בידי פנחס ספיר , שר המסחר והתעשייה , ואנשי משרדו במסגרת מאמציהם לפיתוח התעשייה , ועזרו להם בכך אנשי משרד החקלאות . למותר לציין ששיטה זו העניקה כוח רב לשרים ולפקידי הממשלה במשרדים אלו - שקבעו לעתים בהחלטותיהם את רווחיותם של ענפים שלמים ואף של מפעלים בורדים - ויצרה תמריץ אדיר לאינטרסנטים ללחוץ עליהם בכדי לזכות בתוספת סובסידיה או הגנה . מציאות זו פתחה כמובן גם פתח לשחיתות . מאחר שמדיניות זו השפיעה על יחסי המחירים המקומיים , שהיו שונים מאוד מאלה שבשוק העולמי , היא הביאה לבזבוז ניכר של משאבים במשק ולצמיחת ענפים ומפעלים שלא היה היגיון כלכלי בהקמתם ( המפעלים להרכבת רכב הם דוגמה מובהקת לכך . ( יתרה מזאת , היא נגדה מכל וכל את "רוח התקופה" במדינות התעשייתיות , שמראשית שנות החמישים החלו לפרק את מנגנוני הפיקוח וההגנה באמצעות מכסים ואת התמריצים באמצעות סובסידיות . ערות בולטת למגמה זו היתה הקמת השוק המשותף במערב אירופה בשנת . 1957 במשא ומתן שניהלה ישראל עם השוק המשותף ובמגעים בנושאי סחר שניהלה עם מדינות אירופה האחרות אף הצביעו הללו על שיטת מאה שערי חליפין כמנגנון היוצר תחרות לא הוגנת והפליה של מוצרי הייצוא שלהן בסחר החוץ של ישראל , ולפיכך מקשה עליהן להגיע להסכמות עמה . מכל האמור לעיל עולה כי בראשית שנות השישים נוצר צורך דחוף בעדכון שער החליפין . אם לא די בכל אלה , הסתמנה בשנים 1961-1960 גם ירידה באומדן הכנסות המגבית המאוחדת באמריקה , וירידה זו צפויה היתה לפגוע בזרם התקבולים החד צדדיים ממקורות העם היהודי . בעקבות זאת דרשו גופים ציוניים בארצות

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר