א. ה"מדיניות הכלכלית החדשה"

עמוד:282

טכנית ובוצעה רק בספטמבר , 1952 בתקופת כהונתו של אשכול . אשכול , שתמך ב"מדיניות הכלכלית החדשה" ואימץ אותה , הבין שכדי להשיג את מטרותיה - דבר שהיה חיוני לתפקודו של המשק - עליו להפוך את משרד האוצר לגוף המוביל בחיי המשק . הוא מינה את אהוד אבריאל לתפקיד המנהל הכללי של המשרד והשניים החלו לפעול להרחבת תחומי הפעילות של המשרד ולשפר את פעולת יחידותיו . בסתיו 1952 הוקם אגף התקציבים במשרד האוצר , שריכז בידיו את הכנת התקציב הרגיל , תקציב הפיתוח ותקציב מטבע החוץ , נושאים שהיו עד לאותה העת בידי אגף החשב הכללי במשרד . רוב המחלקות האחרות שולבו באגף החשב הכללי , שתפקידו הוגדר מחרש בתור יחידה האחראית לביצוע כל ההוצאות ולניהול תזרים המזומנים . מבנה זה של משרד האוצר על שלושת האגפים ( כולל אגף הכנסות המדינה , ראה פרק שביעי , ב ) - שאליהם צורפו לאחר שנים גם נציב שירות המדינה והממונה על השכר - נותר בעינו עד היום . סגנון עבודתו של אשכול הכניס תנופה במשרד האוצר . מדי יום כמעט השתתף במספר ישיבות עם ראשי המשרד ובהן גיבשו ביחד החלטות במגוון נושאים כלכליים . השינויים שביצע והתמיכה המוחלטת שנתן לו באותן שנים בן גוריון הביאו לשינוי במעמדו של משרד האוצר והפכו אותו למוקד קבלת ההחלטות הכלכליות . לאור ניסיונו כמי שעסק כל חייו ביצירה ובפיתוח ביקש אשכול לשנות את הכיוון שעל פיו התנהל המשק . את גישת הפיקוח והקיצוב , שהתמקדה בחלוקת היש ביקש להמיר במדיניות המעודדת ייצור . אולם תחילה היה עליו לעסוק בהבראת המערכת הכלכלית ולדבוק בעקרונות התכנית הכלכלית , שבשלב הראשון גרמה למיתון . הוא ירע שריסון הוצאות הממשלה יביא בהכרח לירידה זמנית בפעילות היצרנית . הפעלת מדיניות זו חייבה צעדים מכאיבים - קיצוץ בתקציבי משרדי הממשלה השונים , מניעת גידול במספר עובדי המדינה וריסון שכר השכירים במשק . כל אלה גררו ביקורת וחיכוכים עם חבריו בממשלה , במפלגה ובהסתדרות העובדים . בתפקודו כשר האוצר באו לביטוי גם תכונותיו האישיות של אשכול : גישתו האנושית הרואה מעבר לנתונים הכלכליים גם את האדם וצרכיו , כושר השכנוע שלו , סבלנותו הרבה ומיומנותו באמנות המשא ומתן , שאפשרה לו לעמוד בעקשנות על הדברים שנראו בעיניו חשובים אך גם להתפשר בעת הצורך - "אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה , " נהג לומר . לפיכך נמנע בתחילה ממאבק עם ההסתדרות בנושא השכר ואפשר לה לשמור על השכר הראלי ולמעשה אף להעלותו במקצת באמצעות מכשיר תוספת היוקר . ואולם בעניין הריסון והקיצוץ של הוצאות הממשלה גילה אשכול עמידה קשוחה , מה גם שבראשית הסתיו התברר לו שעקב ההתייקרויות במשק יקשה עליו לעמוד במסגרת התקציב , ושהכנסות המדינה אינן עומדות בציפיות . בתגובה יזם אשכול קיצוץ מידי נוסף בכוח האדם במשרדי הממשלה ובראש ובראשונה במשרד הביטחון , שקיבל את החלק הגדול ביותר מעוגת התקציב . בעקבות לחציו של אשכול החליט שר הביטחון וראש הממשלה בן גוריון בספטמבר 1952 לקצץ 10 מיליון לירות בתקציב הביטחון וזאת על ידי פיטורי 6 , 000 משרתי קבע ואזרחים עוברי צה"ל . היזמה עוררה התנגדות נמרצת מצד פיקוד צה"ל בראשות הרמטכ"ל יגאל ידין וזו עיכבה את ביצוע המהלך . ידין טען שהקיצוץ יפגע בהתעצמותו של צה"ל , בהכנותיו לאפשרות שיהיה עליו להילחם שוב נגד מדינות ערב וכן בהתמודדות עם בעיות הביטחון השוטף ובעיקר עם תופעת ההסתננות , שהלכה והחמירה . אשכול הוסיף ללחוץ על בן גוריון ובאוקטובר 1952 דרש ממנו לעמוד ב"ביצוע הקימוצים המובטחים במערכת מבנה צה"ל" ( תעודה . ( 89 לבסוף החליט בן גוריון לבצע את הקיצוץ בתקציב הביטחון למרות החלטתו של ידין להתפטר בגלל התנגדותו לכך . בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים בין גרמניה המערבית לישראל . לפי ההסכם עמדה ישראל לקבל מגרמניה 820 מיליון דולר ב 12 תשלומים שנתיים . הוסכם ש 70 % > מהשילומים יינתנו בצורה של סחורות ו 30 % > ישמשו לתשלום עבור דלק שיירכש בשוק העולמי . עם חתימת ההסכם הקימה הממשלה ועדת שרים בראשות אשכול שתפקח על יישומו , וכן הוקמה חברת שילומים שהיתה כפופה למרות שר האוצר . מנהליה , פליכס שנער והלל דן , התמקמו בקלן בראשות משלחת קניות , והוטל עליהם לבצע את רכישת הסחורות שייכללו בהסדר השילומים . ליד ועדת השרים מינתה הממשלה ועדת תכנון , שבה היו חברים מומחים מתחומים שונים , ושתפקירה היה להכין תכניות לבניין הארץ ולפיתוחה שישמשו את חברי הממשלה בקביעת סדרי העדיפויות לניצול השילומים . הסכם השילומים , שמימושו התחיל בשנת , 1953 היה הנדבך השלישי במבנה שנועד

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר