א. ה"מדיניות הכלכלית החדשה"

עמוד:281

ביטויה בהצלחה הפוליטית של ה"ציונים הכלליים , " שהתנגדו למדיניות הכלכלית של הממשלה — בבחירות לכנסת השנייה , שהתקיימו ביולי , 1951 הם זכו ב 20 מנדטים . לנוכח המצב הכלכלי והפוליטי החליטו בשנת 1951 קובעי המדיניות הכלכלית בישראל לנקוט שורה של צעדים כלכליים , שהתמקדו תחילה בשני תחומים עיקריים ; מצד אחד הגדלת התקבולים החד צדדיים ( תרומות וסיוע כלכלי אמריקני ) וגיוס אשראי מחו"ל ומצד אחר ריסון הוצאות המגזר הציבורי באמצעות מדיניות לא רשמית של הגבלת ממרי העלייה . בשנת 1951 הוקם מפעל מלווה העצמאות ( הבונדס , ( איגרות חוב ארוכות טווח שמדינת ישראל מכרה , בעיקר בקרב יהודי ארצות הברית , בריבית נמוכה במקצת ממחירי השוק . מפעל זה יצר אפיק נוסף של גיוס משאבים מיהודי הגולה לצד המגבית היהודית המאוחדת , והגדיל בשנת 1951 בבת אחת את הסיוע ממקור זה ל 139 מיליון דולר , סכום כפול מזה שהושג בשנה שקדמה לה . נוסף על י כך נענתה ממשלת ארצות הברית באותה שנה לבקשתה של ישראל להיכלל בקבוצת המדינות מקבלות סיוע החוץ , והחל משנת 1952 נהנתה ישראל מסיוע קבוע של כ 40-30 מיליון דולר לשנה במענקים ובעיקר במלוות ארוכי טווח . באותה השנה נעשה גם הצעד המשמעותי ביותר לשיפור מצבה הכספי של המדינה - ישראל פתחה במגעים חשאיים עם ממשלת גרמניה המערבית על הסדר למתן שילומים לקרבנות השואה . צעד זה הציב דילמה מוסרית קשה בפני מי שעסקו בכך והיה כרוך גם בקשיים פוליטיים ניכרים . החשש שהסדר של שילומים משמעותו ניסיון גרמני לקנות בכסף את מחילת היהודים על פשעי גרמניה הנאצית עורר התנגדות ציבורית עזה , ומנגד טענו רבים שזכותם של הקרבנות לקבל פיצויים אישיים . בדיונים שנערכו במוסדות השונים בנושא השילומים מיעט אשכול להתבטא , אף שהרילמות המוסריות שהיו כרוכות בהסדר כזה היו מוכרות לו היטב , אם כי בעצמה שונה , מאז מעורבותו בפעולות ה"העברה" מגרמניה בשנות השלושים ( ראה פרק שלישי . ( עם זאת בינואר , 1950 כשהדיונים בנושא היו בראשיתם , תמך אשכול בפתיחת משא ומתן בנידון , חרף ההתלבטות המוסרית , וטען בהנהלת הסוכנות : "יכול להיות ... שהגרמנים ירצו לעשות מזה אינדולגנציה , כפרת עוונות כללית ... אולם כפי שהעניין מוצג עכשיו , הרי הרגשתי שזו תהיה התחסדות פושעת אם לא נדרוש את מה שמגיע ליהודים ... יש מעט מאוד זמן כדי להקים את המדינה ולהפוך לכוח . " בינואר 1952 החל המשא ומתן הגלוי בין ישראל לגרמניה המערבית לאחר שמדיניות הממשלה בנידון אושרה בכנסת - בהתנגדות "חרות" ומפ"ם - בתום דיון מתוח שהיה מלווה בהפגנות מחאה סוערות שארגנה תנועת ה"חרות . " כעקבות הצעדים הכלכליים שננקטו כבר במהלך 1951 הכריזו ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר האוצר אליעזר קפלן בכנסת בפברואר 1952 על הפעלת ה"מדיניות הכלכלית החדשה , " שמטרותיה העיקריות היו בלימת האינפלציה ושיפור מאזן התשלומים . כדי להשיג את המטרות הללו נקבע כי יש לרסן את הוצאות הממשלה ולהעמיק את גביית המסים , לאזן את תקציב המדינה מהכנסות שוטפות של הממשלה ממסים והיטלים , לפעול לעידוד הייצור החקלאי והתעשייתי , והחשוב ביותר - לבצע פיחות גדול בשער הלירה במונחי מטבע החוץ . העלאת שער החליפין , כלומר העלאת מחירו של מטבע חוץ , נועדה להגביל את הייבוא ולעודד את הייצוא . בשלב הראשון בוצע הדבר על ירי קביעת שלושה שערי חליפין : שער של 35 אגורות לדולר לחישוב העלות של מוצרי מזון "חיוניים" מייבוא , שער של 70 אגורות לדולר עבור יתרת הייבוא ובתמורה ליצואנים ולתיירים ושער של לירה ישראלית אחת לדולר בתמורה לייבוא הון פרטי . מדיניות שלושת השערים נקבעה לתקופת מעבר בלבד , שבסופה יותאמו כל השערים לשער הגבוה , אך מועד סיומה של תקופת המעבר לא הוגדר . מדיניות זו , שייחדה את השער הנמוך לחישוב העלות של מוצרים חיוניים במונחי מטבע מקומי , כמו מדיניות הצנע שקדמה לה , היתה ראי לתפיסת העולם הסוציאליסטית של מנהיגי מפא"י ושל תנועת העבודה על כל מרכיביה , תפיסת עולם שהדגישה את ערך השוויון החברתי . עם זאת מדיניות זו , שחייבה המשך של הפיקוח על מטבע חוץ - שחוגי הימין התנגדו לו - לא היתה חריגה כלל באותם הימים . פיקוח הדוק על מטבע חוץ הופעל במשך כל שנות החמישים בכל מדינות אירופה המערבית ובסקנדינוויה , וכמובן גם בבריטניה , שבה חזרו השמרנים לשלטון בשנת . 1951 אשכול נכנס לתפקיד שר האוצר כאשר "המדיניות הכלכלית החדשה" היתה בראשית דרכה . מימושה חייב צעדים כואבים , והקשה שבהם היה הטלת מלווה ( מס למעשה ) על מזומנים ועל חשבונות עובר ושב בבנקים בשיעור ; 10 % מלווה זה היה חלק מהתכנית , והטלתו נדחתה בגלל מגבלה

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר