ג. ראשיתה של האטה בהתיישבות ובעלייה

עמוד:269

ממש . כ 250 , 000 איש , כחמישית מאוכלוסיית המדינה , התגוררו בתנאי מצוקה ובדיור ארעי במחנות עולים ובמעבדות , רבים מהם באוהלים ו"בני המזל" שביניהם בבדונים , בפחונים ובצריפים . המשבר הכלכלי שבו היתה שרויה המדינה והגירעון הכספי של הסוכנות , שהגיע לממדים מבהילים עיכבו עוד יותר את המעבר למגורי קבע . זיכרונות החורפים הסוערים והגשומים של 1950-1949 ו , 1951-1950 שבמהלכם סבלו העולים מקור והשיטפונות הקשים הותירו אלפים מהם ללא קורת גג , עוררו חשש כבד לקראת החורף הממשמש ובא . באוקטובר 1951 סקר אשכול בפני חברי הממשלה את המצב החמור של הדיור במעברות ואת הצעדים שיש לנקוט כדי לשפר אותו לקראת החורף וקבע : "אם אנו רוצים שכולם יהיו תחת גג , לא יגורו באוהל , הרי צריכים אנו להקים עשרים ושבעה אלף יחידות דיור , או צריפים מעץ או בדונים , המודה של אוהלים עברה . " מלבד המצב החמור בתחום הדיור שררה אנדרלמוסיה רבה במערכות השירותים החיוניים והן התקשו לתפקד . התקווה לעלייה גדולה מארצות הרווחה כגון ארצות מערב אירופה ואמריקה , נכזבה ; רוב העלייה היתה מארצות מצוקה והיא הביאה בכנפיה בעיקר עולים חסרי אמצעים ורבים שסבלו מבריאות לקויה . מערכת הבריאות והאשפוז עמדה בפני קריסה כללית והתקשתה להתמודד עם המספר הרב של החולים , שחלקם סבלו ממחלות מידבקות , כגון שחפת ומחלות עור ועיניים שבהן לקו בארצות מוצאם , וחלקם חלו עקב תנאי הסניטריה הגרועים במעברות . גם מערכות שירותים אחרות , כגון מערכת הסעד ומערכת החינוך , כרעו תחת נטל המעמסה . התסיסה במעברות הלכה וגברה . אלפי משפחות נטשו את המעברות על דעת עצמן וביקשו להן מקום מגורים במרכז הארץ , מריבות בין התושבים במעברות הפכו לחיזיון נפוץ והפגנות סוערות נגד רשויות העלייה הולידו חשש מפני התקוממות של עולים שתישא אופי של מרי אזרחי של ממש . גם באוכלוסייה הוותיקה גברה מורת הרוח לנוכח בעיות הקליטה המתמשכות והמחיר הכבד שנדרשה לשלם . בעיתונות ובמוסדות הבריאות נטען שהעלייה מתנהלת עתה על פי "סלקציה שלילית , " שמביאה לישראל בעיקר את החלשים , כגון חולים , נכים וקשישים בעוד שהאוכלוסייה החזקה והמבוססת מעדיפה להישאר בארצות מוצאה . שוב ושוב עלתה בציבור הרחב הדרישה לעצור את הקטסטרופה ולהגביל את העלייה . החשש מהתמוטטות כלכלית מוחלטת של המשק ומפריצת מגפות בשל מצב תברואתי לקוי שכנעו גם את הלוחמים העיקשים ביותר נגד כל הגבלה בעלייה , כגון בן גוריון וגולדה מאיר , שאין בררה אלא לצמצם את ממדי העלייה בצורה משמעותית ולהבטיח כי העולים יתאימו לצורכי המדינה . בנובמבר 1951 גיבשו הנהלת הסוכנות והמוסד לתיאום תקנות למה שנקרא "סלקציה" ( מיון ) בעלייה שהיו חמורות ללא תקדים בתולדות התנועה הציונית . נקבע ש 80 % מן העולים לא יעברו את גיל , 35 ושעלייתם של 20 % הנותרים תתאפשר רק אם הם נלווים למשפחות שמפרנסן הוא צעיר בעל כושר עבודה או אם הם נדרשים ונקלטים על ידי קרוביהם בארץ . עוד נקבע שעל מרבית המועמדים לעלייה להתחייב בכתב לעבודה חקלאית במשך שנתיים לפחות , ושאישור למועמדים לעלייה יינתן רק לאחר בריקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מן הארץ שבה יוברר כי בריאותם תקינה . לתקנות אלו נוסף סעיף שקבע כי הן לא יחולו על ארצות שהעלייה מהן מוגדרת פסח תשי"א ( צויר ביד אריה נבון )

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר