ג. ראשיתה של האטה בהתיישבות ובעלייה

עמוד:266

ג . ראשיתה של האטה בהתיישבות ובע לייה שנה שנ הרביעית לעצמאות מדינת ישראל , שנת תשי"א , ^ 11 הי היתה מבחינות רבות שנה של חשבון נפש . תחושות הסיפוק והגאווה שליוו את הקמת המדינה ואת גלי העלייה העצומים בשנותיה הראשונים לא פגו , אך הקשיים הרבים והבלתי פוסקים הותירו את רישומם . המשבר הכלכלי ההולך ומחריף גרם לירידת מורל בציבור הרחב , שמאס בתלושי הקצבת המזון ומוצרי ההלבשה שניתנו לו ובמצרכים הדלים כגון אבקת הביצים ותחליפי הקפה שבהם נאלץ להסתפק . השלטונות התקשו להיאבק ברמאות ובמסחר הגואה בשוק השחור , שיצרו פערים גדולים בחברה הישראלית בין בעלי יכולת לחסרי יכולת . שמועות וטענות על שחיתות וטובות הנאה שמקבלים ה"קרובים לצלחת" תרמו אף הן לחוסר הנחת בציבור . גם התופעות הקשות שליוו את תהליכי קליטת העולים והמראות המביכים במחנות , במעברות וביישובי העולים ציננו במידה רבה את ההתלהבות . מציאות זו חייבה את קובעי המדיניות בישראל לקבל שורה של החלטות לגבי המשך דרכה של המדינה . בתחומי עיסוקיו של אשכול השפיעו התפתחויות אלו על שני עניינים עיקריים : קצב ההתיישבות החדשה וממרי העלייה . בראשית 1951 לא חסרו מושכי עולים שניתן היה להגדירם כסיפורי הצלחה או לפחות הצלחה חלקית , אולם התמונה הכללית לא היתה מעודדת . ברבים מהמושבים נשמעו טענות רבות בפי המתיישבים על דרך הטיפול של אנשי הסוכנות בהם , על קיפוחם לעומת הקיבוצים ועוד . משבר האמון שנוצר בין אנשי הסוכנות לבין העולים הקשה את הטיפול כיישובים . גם בעיות הביטחון בספר הלכו והחריפו ועתה התרבו ההסתננויות שמטרתן לפגוע בנפש ולא רק ברכוש . קיבוצי הספר בעלי הארגון הפנימי החזק , שמרבית תושביהם עברו הכשרה צבאית כלשהי , מצאו דרכים להתמודד עם הבעיה , לא כן יישובי העולים . ביישובים אלו הסתגרו התושבים בבתיהם עם רדת הלילה וחששו לצאת מפחד המסתננים . כ 5 בפברואר 1951 כתב אשכול לבן גוריון : "המצב חמור מדי ואני נוכח כי בלי התערבות ישירה מצדך ושינוי יסודי של שיטת ההגנה על הנפש והרכוש , אנו עומדים בפני משבר ברבים מיישובי העולים . " כתוצאה משלל הבעיות ננטשו שישה מושכי עולים לגמרי ובאחרים עזבו רבים . במקרים מסוימים נדרשה המשטרה , ביזמת אשכול , להתערב ולמנוע עזיבה המונית מאורגנת של תושבים . לבעיות המתוארות לעיל היו גם השלכות אנושיות קשות . רבבות עולים שאך תמול שלשום הגיעו ממזרח אירופה , מתימן או מצפון אפריקה הובאו למקומות זרים חלקם מרוחקים ומבודדים , ולטענת חלקם הם הסכימו לצאת למקומות יישוב אלה מבלי שהבינו מה עומד בפניהם או לאחר שאנשי הסוכנות הבטיחו להם הבטחות שווא . במקרים רבים מצאו את עצמם באוהלים ללא חשמל , ללא הספקת מזון סדירה , ללא עזרה רפואית מספקת וללא מערכת חינוך מסודרת . בתנאים כאלו נאלצו להתמודד עם אורחות חיים זרים להם ועם עבודה חקלאית מבלי שהוכשרו לכך , וכל זאת תוך קשיי פרנסה ניכרים . ביישובי הספר נוספו לכך גם בעיות ביטחון וחיים בפחד יומיומי . התלאות שעברו מקצת העולים שהופנו להתיישבות חקלאית משתקפות במכתב ששלחו חברי ועד מושב פטיש , שהוקם בנגב במרס 1950 על ידי עולים מכורדיסטן , אל נשיא המרינה חיים וייצמן באפריל : 1951 "אנחנו באנו לארץ ישראל לא ידענו מה לעשות ... היינו כמו עיוור בלי עיניים , אמרו לנו מושב טוב לכם , זרקו אותנו כמקום אשר לא עבר בה אדם , אומרים אתם תעברו באדמה , אנחנו מילדותנו עד עכשיו לא היינו עובדים באדמה ... וגם זרקו אותנו בנגב 5 חודשים בלי מקלחת , בלא כרטיס מזון , בלא נקודות , בלא אכילה , בלא בית כנסת ובלי בית ספר לילדים , בלי כלום ... יש לנו בקשה מהוד מעלתו נשיא המרינה ד"ר חיים ויצמן תסדר אותנו במקום אחר או במעברות או בשיכונים , " כתבו לו . לשכת הנשיא העבירה את המכתב ללוי אשכול וביקשה את תגובתו . כל מכריו של אשכול תיארו אותו בתור ארם חם בעל גישה הומנית שגילה יחס שוויוני ומתחשב כלפי כל ארם . אולם אשכול ידע כי מפעל אדיר של יישוב עולים בתנאים של מחסור כרוני באמצעים כרוך בחבלי לידה קשים , והוא

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר