ה. הקמת יישובי "חומה ומגדל" בזמן המרד הערבי

עמוד:149

ההחלטות על הקמת יישובי חומה ומגדל היו נקודת מפנה בתהליך קבלת ההחלטות במוסדות המיישבים - מעתה ואילך ניתן לשיקולים מדיניים וביטחוניים משקל מכריע בקביעת הקצב , ההיקף והפרישה של ההתיישבות היהודית , וזאת על חשבון שיקולים כלכליים . בתחילת קיץ 1937 הפכו השמועות על תכנית החלוקה לעובדה כמעט מוגמרת . בעיתונות פורסמו מפות שונות של החלוקה שעליה עתידה היתה להמליץ ועדת פיל , ושטחים גדולים בארץ ישראל לא נכללו על פי מפות אלה בתחומי המדינה היהודית . ככל שהתקרב מועד פרסום מסקנות הוועדה כך רבו הדעות ביישוב שיש להגביר את קצב ההתיישבות ולהרחיב את תחומיה כדי לסכל את כוונות הוועדה לצמצם את שטחה של המדינה היהודית . עמדה זו היתה נחלתם של מרבית המשתתפים בדיון שנערך במרכז מפא"י בשלהי יוני 1937 בנושא הרחבת ההתיישבות למקומות מרוחקים , או בלשון אחד המשתתפים : " יש הכרח לחטוף ולעלות כי אין לדעת מה יהא מחר . " בדיון הצר שקולניק על הזנחת ההתיישבות בדרום הארץ בעבר ותבע להקים יישובי חומה ומגדל באזור זה . "זה מוסיף שטח גדול וחשוב ומרחיב את אותה הרצועה העלובה אשר הופיעה במפה המשורטטת בעיתונות בימים האחרונים" ( תעודה , ( 50 קבע בריון . עוד תבע "להימנע מעלייה ומהתאחזות בפנים הארץ ולרכז אה כל הכוחות על הגבולות ולהרחיבן למען סכל את המזימות עד כמה שאפשר . " ב 7 ביולי 1937 פורסם דוח ועדת פיל ובו מסקנותיה והמלצותיה . בדוח נאמר שהמשך המנדט אינו בר ביצוע , ושהפתרון המדיני יושג על ירי חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות , יהודית וערבית . הוועדה קבעה כי בידי הבריטים יישארו מובלעת מחוף הים מדרום ליפו ועד ירושלים ומובלעת נוספת סביב נצרת , ובאופן זמני ימשיכו לשלוט גם בערים המעורבות חיפה , עכו , טבריה וצפת . השטח שיועד למדינה היהודית כלל את הגליל ( למעט הערים המעורבות , ( חלק מעמקי הצפון ואת מישור החוף מראש הנקרה בצפון עד באר טוביה בדרום ( למעט אזור יפו , רמלה ולוד . ( המדינה הערבית אמורה היתה להתאחד עם עבר הירדן ולכלול את שטח ההר , הנגב , מישור החוף הדרומי , העיר יפו והאזור שממזרח לירדן ליד הכינרת ( כולל דגניה ב . (! עוד המליצה הוועדה שאם הצעת החלוקה לא תצא אל הפועל תצומצם העלייה היהודית ל 12 , 000 איש בשנה בלבד והוגבל קניית האדמות על ידי יהודים . המלצות ועדת פיל , ותכנית החלוקה במרכזן , היו לציון דרך בתולדות התנועה הציונית . לראשונה הוצגה בפני התנועה תכנית שחרגה מגרר ההבטחות וההתחייבויות המעורפלות , ושכללה הצעה ממשית להקמת מדינה יהודית ריבונית . אולם המחיר שנדרש בתמורה היה ויתור על מרבית שטחה של ארץ ישראל המערבית וירושלים בכלל זה , וזאת לאחר ניתוקה של עבר הירדן מארץ ישראל ב"ספר הלבן" של . 1922 הצעה זו הציבה דילמה קשה בפני חברי התנועה הציונית לזרמיה השונים , והשבועות שלאחר פרסום מסקנות הוועדה היו מהסועדים ומהנרגשים בתולדות הציונות . בדיונים שנערכו בסיעות השונות לקראת כינוס הקונגרס הציוני העשרים , שעמד להתקיים באוגוסט בציריך , ושעתיד היה לדון בהמלצות ועדת פיל , הוברר שהצעת החלוקה זוכה לתמיכה של סיעות "הציונים הכלליים א" ( בראשות וייצמן ) והרדיקלים . מולן התייצבו סיעות "הציונים הכלליים ב , " " המזרחי" ו"מפלגת המדינה העברית , " שהתנגדו עקרונית לחלוקת ארץ ישראל . סיעות השמאל , "השומר הצעיר '' ו"פועלי ציון שמאל , " הצטרפו למתנגדים , מאחר שתמכו עקרונית בהקמת מדינה דו לאומית . העיניים הופנו אפוא בעיקר אל הוויכוח בתוך מפא"י , שאמור היה להכריע במידה רבה לאן פני התנועה הציונית בשאלת החלוקה . בריונים הרבים במוסדות המפלגה ובוויכוחים מעל דפי ביטאונ ה הסתמנו שלוש גישות עיקריות : שלילה עקרונית של כל תכנית חלוקה , כפי שתבעו רוב אנשי "הקיבוץ המאוחד" בראשות יצחק טבנקין , נכונות עקרונית לפשרה מדינית אך שלילה של תכנית החלוקה המוצעת , כפי שגרס ברל כצנלסון , והסכמה לקבל את התכנית משיקולים מדיניים בתנאי שיוכנסו כמה שיפורים משמעותיים בגבולות המדינה היהודית - דוד בן גוריון עמד בראש מחנה המצדדים בגישה זו , והוא הקיף בסופו של דבר את רוב חברי המפלגה ובכלל זה את רוב יוצאי הפועל הצעיר , ובהם שקולניק . כמו מחייבי החלוקה האחרים במפא"י כאב שקולניק את הוויתורים על חלקי ארץ ישראל , אך הכיר בקשיים העצומים בהגשמת רעיון ה"ציונות הגדולה" בכל חלקי ארץ ישראל . עוד הניעו אותו הרצון להקים מדינה ריבונית שתוכל להציע מקלט ליהודי אירופה ובעיקר ליהודי גרמניה והחשש מפני החלופות שהציעה ועדת פיל אם לא תוגשם התכנית . בהציגו את עמדתו בשאלה החלוקה במועצת מפא"י שדנה בנושא ביולי 1937 תיאר שקולניק את המציאות

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר