ב. תמורות בהתיישבות בתקופת העלייה הרביעית

עמוד:38

. 11 מאמר בעיתון "הפועל הצעיר" ט"ז-כ"ג בחשוון תרפ"ה , 20-13 בנובמבר 1924 לשאלת צורות ההתיישבות מיום שהטיל הפועל העברי בארץ-ישראל על שכמו את הפעולה המשקית העצמית בחקלאות , עמדה לפניו השאלה : איזו הדרך יבור לו לעבודה זו , מה הם היסודות החברותיים עליהם יושתת הבניין ? שנות כיבוש העבודה במושבות הקיימות והמלחמה בעד חדירת הפועל העברי לתוך המשק החקלאי היהודי הפרטי לא הוכתרו בניצחון . הפועל יצא את המושבה מפעם לפעם וידיו על ראשו . מאליה ובאופן טבעי התפתחה אצל הפועל הרגשת השלילה ביחס למושבה הקיימת . נוכחנו אז כי "המושבה" אינה ציונית , באשר אינה מאפשרת את קליטת העלייה החדשה . הפועל העברי לא יכירנו מקומו שם . המושבה שייכת ליהודים על פי הקושן , אולם אחרים מעבדים אותה , ובבוא יום הדין לא תהיה לנו תקומה כי האדמה שייכת לעובדיה ולא "לבעליה . " ועוד נפסלה בעינינו המושבה הקיימת מבחינה סוציאלית , בהיותה מיוסדת על אי השוויון , על התחרות פרטית ועל ניצול זרים . היא לא נטעה בלב היהודי את האהבה אל הקרקע ואל העבודה הגופנית החקלאית . בן המושבה היה נשאר ברובו המכריע תלוש מן הקרקע ובז לעבודה . תקוותנו כי פה בארץ ירפא היהודי מאווריריותו , כי יעלה לנו סוף סוף להידבק בקרקע , בטבע ובאוצרותיו , נכזבה . בין היהודי והקרקע הועמד הפועל הבלתי יהודי והמנוצל : "הקול קול יעקב והידיים ידי . " ... ואנו הן לא די לנו בשלטון ובבעלות על הקרקע , כי אם בהידבק בה היהודי על ידי העבודה ובהערת כל הכוחות והחושים ביצירה למען ברוא בארץ כלכלה לאומית ממש . ברור היה כי צריך לחפש דרכים חדשות . הפועל המבקר הטיל על עצמו לחפש ולמצוא דרך חדשה . לא האשמנו את האנשים . ידענו להעריך ולכבד רבים מביניהם אשר עלו לארץ ברעיונות טהורים וגם נתנסו בניסיונות רבים וקשים . אדרבה , עובדה זו דווקא היא אשר פסלה בעינינו עוד יותר את השיטה והוכיחה את פשיטת רגלה . כזה , או בערך כזה , היה מצב רוחו של הפועל העברי בארץ ישראל בערב צאתו לדרך הפעולה המשקית העצמית בחקלאות . המטרה היתה ברורה - נחוץ ליצור משק כזה אשר כל אחד בידיו ממש יעבדנו ויחיה מיגיע כפיו . נחוץ למנוע בעד ההתחרות הפרטית שתוצאותיה תלויות גם בהרבה גורמים מקריים וטכניים , מחוץ לגורמים האורגניים . ההתחרות הפרטית מביאה לידי אי שוויון ושניהם יחד , מתוך השפעה הדדית , מביאות לידי ניצול זולתו . נחוץ אפוא למצוא צורה משקית כזו אשר בה כולם יעברו ויהנו מיגיע כפיהם בתנאים שווים מבלי לנצל זולתם . זאת היא המטרה ואידך זיל גמור . אם משק עובדים זה , המיוסד על שוויון כל חבריו יעובד בקבוצות בנות אלף , מאה , או עשרה חברים או יעובד ביחידות , אם החברים יגורו כבתים גדולים משותפים , או בבתים לחור , אם יאכלו במטבחים משותפים , אם יהיה טיפול וחינוך משותף במובן הקבוצתי המקובל או לא - כל אלה הם אמצעים ודרכים להשגת המטרה , אבל לא המטרה עצמה . והגיע דומני הזמן כי כולנו , ובייחוד החברים במושבים , נברר ונחקור שוב את המטרה , ונדע אם כולנו לדבר אחד מתכוונים . אין לנו כל ביטחון כי דווקא כך יתפתח המשק החקלאי החרש ולא אחרת . יש לנו בנידון זה רק הנחות מוקדמות . ברור לנו הרצון לחלוקת התוצרת השווה בין כל העובדים , בהתאם לצורכיהם הטבעיים , אולם בשום אופן אין בידינו עדיין הרצפט הבדוק לאופן יצירת המשק וצורתו . אפשר שזה יתברר רק בפרוצס של הרבה שנים , בייחוד בארצנו , אשר מתחילה רק להיבנות ולהחיות את שממותיה , בעמדה על סף התפתחותה בתוך היקף גדול של משק מזרחי פיאודלי למחצה . בתקופת מעבר זו ישמשו לנו צורות מעבר שונות של משקים אשר ייווצרו על ידי בני תקופת הביניים — חניכי החברה הרכושנית , ספוגי הרגלי דורות ומסורת אבות מצר אחד , ושואפי משטר חרש של ארגון וחלוקת התוצרת על יסודות של שוויון מצד שני . לפי

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר