א. התארגנות הפועלים בימי העלייה השלישית

עמוד:25

למסקנה שאין לקבל את התכנית המדינית של ההסתדרות הציונית כלשונה . שינוי העמדה השתקף בנאומו של הנציב ב 3 ביוני . 1921 בדבריו , שנועדו להרגיע את הערבים , נתן פירוש מצומצם להצהרת בלפור . הוא קבע כי בריטניה לא תתיר שמיעוט יהודי ישלוט על רוב ערבי ולא תסכים שהערבים בארץ ישראל יאבדו את אדמותיהם , את ארצם ואת המקומות הקדושים להם . הוא הודיע כי העלייה תימשך אך תוגבל לפי קריטריונים כלכליים , משפחתיים ואיראולוגיים . השינוי במדיניות הבריטית ודבריו של סמואל עוררו דאגה בתנועה הציונית וגררו תגובות חריפות מצר כמה מראשיה . דור אידר , ממלא מקום יושב ראש ועד הצירים , הציע שהוועד כולו יתפטר באופן הפגנתי , ולהצעה זו היו תומכים בקרב מנהיגי תנועת הפועלים בכלל ואחדות העבודה בפרט , והללו תבעו בנוסף גם את החלפתו של סמואל . שקולניק התנגד לעמדותיה של אחדות העבודה . שלושה ימים לאחר נאום הנציב העליון כתב אל רבקה מהרשק , ששהתה באותה העת בווינה , ותיאר בפניה את דברי הנציב ואת הלכי הרוח ביישוב ( תעודה . ( 9 למרות ביקורתו הקשה על סמואל התנגד לפעול להחלפתו , כי "זה הוא הנציב היהודי הציוני הראשון ... מי יכול לבוא במקומו . " ? כמו רוב אנשי הפועל הצעיר תקף שקולניק את מעשיה של ההנהגה הציונית , שפעלה בעבר למיתון זרם העלייה מתוך חשש מהשלכותיה הכלכליות , וטען שבמקום לעסוק ב"פרזות" עליה להתרכז בפעילות מעשית ובארגון עלייה גדולה - עלייה כזאת , ציין , יכולה היתה להעמיד את הערבים והבריטים בפני עובדות קיימות . למעשה מיעט שקולניק באותם ימים לעסוק בעניינים מדיניים , ואת מרבית מרצו וזמנו הקדיש לענייני ההתיישבות במסגרת פעילותו בהסתדרות החקלאית . בזכות אופיה של העלייה השלישית היתה תנועת הפועלים לגורם הבלעדי כמעט שעסק באותה עת בבניין הארץ . בכך הכירה גם ההנהלה הציונית והיא הפנתה את מרבית תקציבי מחלקת ההתיישבות שלה ליישובי תנועת העבודה . בתנועת הפועלים התגבשה ההכרה כי ניתן עתה לבנות את הארץ כחברה צודקת ושוויונית באמצעות התיישבות שיתופית רחבת היקף ותוך הסתמכות על ההון הלאומי והקרקע הלאומית . את התשתית הרעיונית להתיישבות גיבשו מנהיגים כריזמטיים שהיו אמונים על נבכי האידאולוגיה , כמו ברל כצנלסון , שלמה לבקוביץ ( לביא , ( אליעזר יפה , מאיר יערי ואחרים , אך קיומה היה תלוי במידה רבה דווקא באנשי המעשה בתנועת העבודה , חברי המרכז החקלאי , אברהם הרצפלד , שמואל דיין , שקולניק ואחרים . הללו עסקו בהכנת תכניות להתיישבות חדשה , בהדרכת המתיישבים ובהעברת תקציבי ההנהלה הציונית ליישובים . כספים אלו , שניתנו ישירות למשקים שסבלו ממחסור ושהתקשו לעמוד על רגליהם מבחינה כלכלית , יצרו בקרב המתיישבים הרגשה בלתי נוחה שהם חוזרים לחיי תלות והזדקקות לתמיכה , צורת קיום שעמדה בניגוד גמור לתפיסת עולמם של אנשי תנועת הפועלים . בנובמבר 1921 התכנסה בחיפה מועצת ההסתדרות החקלאית ובהחלטותיה הובעה דרישה מן ההסתדרות הציונית להחליף את שיטת התקציבים בשיטה של הלוואות למשקים שתאפשרנה להם להתקיים מתוצרתם שלהם . על סמך החלטות אלה פרסם שקולניק בעיתון "הפועל הצעיר" את המאמר ב"פני המציאות" ובו טען : "אי אפשר להשלים עם הרעיון כי כל עובר בארץ הנהו כאילו מתווסף על מספר הפקידים של ההסתדרות הציונית בתור קליינט לקבלת משכורת בצורה זו או אחרת ... משקינו , אחרי קיומם במשך שנים , מוכרחים כבר לעמוד על רגליהם ועל אחריות עובדיהם . " בשל ההסתמכות על שיטת התקציבים , שנמשכה לפי שעה , היתה ההתיישבות החקלאית תלויה ביכולת הכספית של ההסתדרות הציונית . בקונגרס הציוני השנים עשר , שהתקיים בקרלסבד בספטמבר , 1921 הוחלט להקציב להתיישבות סכום של 000 , 20 , 000 לחודש . אולם בינואר 1922 הובהר להנהלה הציונית בלונדון שגיוס התרומות לקרן היסוד היה נמוך בהרבה מהציפיות האופטימיות שהוצגו בפני צירי הקונגרס . כתוצאה מכך החליטה ההנהלה לקצץ את תקציב ההתיישבות ולהעמידו על 8 , 650 לי"ש לחודש בלבד . בתגובה פנו שקולניק והרצפלד אל המחלקה לחקלאות ולהתיישבות של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל ומחו נמרצות על הקטנת התקציבים להתיישבות חקלאית בשעה שתקציבים למטרות אחרות נותרו בעינם . "אנו רואים בזה פגיעה קשה בעורק היותר חי וחשוב של עבודתנו היישובית וטנדנציה להעמיד את החקלאות על מדרגה פחותה , " קבעו , ותבעו מן ההנהלה לקיים את החלטות התקציב שהתקבלו בקונגרס . אלא שהנהלת ההסתדרות הציונית נותרה בדעתה והעדיפה לקצץ בהתיישבות ולא בסעיפים אחרים כגון חינוך ובריאות . שנתיים ימים חלפו בטרם נשא מאבקם של אנשי

ישראל. ארכיון המדינה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר